הצלקות של טבריה

טבריה היא צומת ראשית לחוויות נופש מגוונות למדי. בימים כתיקונם ניתן למצוא בה משפחות מתרוצצות בבתי המלון, קבוצות ועדי עובדים צועדות בסך, צליינים מסתודדים, ספורטאים בין הגלים ומשתטחים בקברי צדיקים. הימים, כידוע, אינם כתיקונם.

בשבת האחרונה נמצאה טבריה ריקה, על סף נטישה. מחמדיה עמדו בבדידותם, כל עטרתה הפכה עורה, ועתה העיר כעורה. מכל אתר שהיה לפנים מעוז פרנסתה וגאוותה של העיר, הציצה צלקת שמעידה על עליבותה. מבט נוסף מגלה מקום כמעט לא מוכר, ספק נוף מקומי ספק גלויה מארץ רחוקה.

קומץ התושבים שפגשתי סיפרו על שרשרת האסונות שפקדו את העיר. הם קשרו את "המצב" עם תופעות מקומיות, ורקחו, בהגיון לא מבוטל, סיפור עגום על התדרדרותה האיטית של "עיר הנופש מספר אחת בארץ". ברקע דהרו רוכבי אופניים במרוץ עונתי סביב האגם, אך גם הם חלפו כלעומת שבאו ולא הפיגו את השממה.

טבריה מצויה במצב מיוחד: מצד אחד היא מקיימת את כל התנאים של עיר נחשלת (עם אחוזי אבטלה לא מבוטלים), ובד בבד יש לה אוצרות ומשאבים כה רבים עד שתדמית 'עיר הפיתוח' לא מתיישבת עליה בקלות. עירוב הניגודים בין חיצוניותה המרהיבה לבין העייפות והעזבון, יוצר מראה מרהיב - אף אם לא מלבב.  

• דן זלצר, בן 28, צלם תעודה עצמאי, נולד וחי בתל-אביב.
  

• לטורים קודמים: אודיסיאה מודרכת , ניצנים של מלנכוליה , הד שאין לו סוף .