שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    בעקבות מוות בוונציה
    צבי ינאי יוצא בעקבות גוסטב פון אשנבך, גיבור ספרו של תומאס מאן, למסע אל ונציה הפיזית, אבל בעיקר אל הרעיונות והתובנות הסוערים מתחת. חלק ראשון מתוך מאמר בן שני חלקים

    "שתי נשמות בקרבי שוכנות, אחת לרעותה צרות ועוינות: האחת בתשוקת אהבה עזה, כבמלקחי אש בעולם אוחזה; השנית חורגה מעפר וצללים ברב-עוז אל שדות-זהר אבות נעלים". 'פאוסט' מאת גתה (תרגם יעקב כהן).

     

    ברגיל, אין טעם לדון בכישלונות אמנותיים, אלא אם יש בהם כדי להרחיב את הדעת לגבי המדיום עצמו. מסרטו של ויסקונטי, "מוות בונציה", אי אפשר ללמוד דבר. כישלונו נובע לא מסילוף כוונתו של תומס מאן (כטענת מבקרים אחדים), ואף לא בשל מעשה הכלאיים שעשה עם יצירה אחרת של מאן (ד"ר פאוסטוס), אלא מן הטעם הפשוט שנטל אבן חן ספרותית והפך אותה לסרט בנאלי. כיוון שכך מוטב לעקוב אחרי גיבורו הספרותי של תומס מאן במקום לפשפש במי האפסיים של ויסקונטי.

     

    פתיחת הספר מוצאת את גוסטב פון אשנבך בשיא תהילתו הספרותית, נערץ על ידי בני עמו, עמוס אותות הוקרה וכבוד, חשוב בעיני קוראיו כאחד הקלאסיקונים הגדולים שבכל הזמנים. אשנבך הוא איש סגור, נוקשה, חמור סבר, בעל שליטה עצמית מוחלטת ורצון ברזל.

     

    מקלחת צוננת על הבוקר

     

    אף כי כבש את פסגת ההצלחה, והוא רק בשנות החמישים לחייו, הוא נוהג עדיין לפתוח את יומו במקלחת צוננת, לאחריה הוא יושב לאור נרות למשך שלוש שעות תמימות "להקדיש עצמו לאמנות", ומרכיב בקפידה מילה למילה ומשפט למשפט לכדי מבנה מוצק. סוד כוחו של אשנבך נעוץ ביכולתו לדבוק בנושא אחד בלא להרפות ממנו.

     

    מעולם לא טעם את טעם המבוכה ולא את טעם הבטלה. כל ימיו סגד לתבונה הצרופה, בז למסתורין ודחה גילויים של חולשה. יצירתו של אשנבך היא פרי הילולים של ניתוח שכלתני ולא מוצר של רגשות פריכים ואינטואיציות רופפות. כעבדו הנאמן של השכל הוא חותר כל ימיו ליופי הטהור, המנותק, המרומם, הסימטרי, הפטור מהעשבים השוטים של החושים.

     

    מן מועקה בלתי נתפסת

     

    תכונות תרומיות אלה, כותב מאן, עשו את אשנבך פה לכל העמלים עד כלות הכוחות, לנושאים משא כבד מנשוא, לאלה שכוחם תש אך מוסיפים להחזיק עצמם זקופים, לאלה הבונים את גדולתם בכוח בלתי נדלה של חריצות ושקידה. אך מזה זמן מעיבה עננה על שמיו הצלולים של אשנבך: משהו לא מוגדר, לא ברור, המדיר שינה מעיניו. מן מועקה בלתי נתפסת, שכמו מתמזגת עם אי השקט השוטף באוושה חרישית את אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה.

     

     

     

    יום אחד, בעת טיולו היומי, נקרה בדרכו טיפוס מוזר: נווד אדום שיער, חובש מגבעת קש ברישול מופגן, טיפוס שכל ישותו מקרינה פוחזות וריקות. המפגש עם הנווד הבוהמי נמשך לא יותר מרגע, אולם די בו כדי לעורר באשנבך געגועים עזים לארצות רחוקות ולנופים טרופיים, השורצים חיות טרף וציפורים אקזוטיות.

     

    רגע של קיפאון

     

    עוצמת תגובתו מדהימה את אשנבך, שהרי כל ימיו נמנע ממסעות מחמת ביטול זמן, אך עד מהרה מתחוור לו כי דחף פתאומי זה אינו אלא ביטוי לכמיהה כמוסה שקיננה בו לברוח מפני החובה הקרה והקנאית לעבודתו הספרותית - מפני המאבק היומי בין הרצון המחושל לבין העייפות המתגברת, ובעצם לפטור עצמו מרגע הקיפאון שהיה תוקפו כל אימת שנדרש להמשיך את חוט הכתיבה של יום האתמול.

     

    רגע זה של קיפאון, שהיה נוהג לגבור עליו בכוח המשמעת העצמית, היה לו תמיד שיאה של חדוות היצירה והתעלה בעיניו לכדי תמציתה המזוככת של הספרות, ואילו עתה הדליקה בו דמותו החצופה של האדמוני תשוקה אחת - לנשום מלוא ריאותיו אוויר צח, חופשי, משוחרר מחובות וצווים. ימים ספורים לאחר מכן מחליט אשנבך לצאת לחופשה בוונציה. שם הוא עתיד לפגוש שנית איש אדמוני, אך בניגוד לראשון לא יעורר איש זה את ליבו לנופים קסומים, כי אם ימדוד את החולי הנורא שפשה בו.

     

    אותות בדרך לוונציה

     

    ונציה האגדית, זו שגופה שוכן במערב, אך מימיה מדיפים ריחות בשמים מהמזרח, נראית לאשנבך כמקום מפלט אידיאלי. בכל זאת, כבר על סיפונה של ספינת הקיטור העושה דרכה לשם, מוזהר אשנבך בכתב סתרים דק מפני התהפוכות הצפויות לו. בינות לחבורה שוקקת של בני נעורים בולט במעשי קונדס מגוחכים איש קשיש, מפורכס ולבוש בגינדור.

     

    מאמציו הנואלים של הזקן לשאת חן בעיני הצעירים וכרכוריו הדוחים מעוררים באשנבך תיעוב עמוק. התבטלותו העצמית של הקשיש גרועה בעיני אשנבך ממעשה זימה בראש חוצות. הוא, שהאיפוק והריסון העצמי היו לו תמצית היופי והרוחניות.

     

    מפגן מחליא של זקנה 

     

    בנוסף, הוא, האריסטוקרט הגדול של השליטה העצמית, הגורס כי גם כאשר אדם מתמוטט מבפנים עליו להסתיר מעיניים זרות את "הגחלים הדועכות של האש הגוססת", חוזה עתה בשאט נפש במפגן מחליא של זיקנה, המתפלשת בעפר העלומים.

     

    כך מהרהר אשנבך לעצמו, בלי להיות מודע לכך שכעסו על הקשיש אינו אלא ביטוי לדחייה העמוקה שחש כלפי הנצנוץ הדמוני של האי-רציונליות שהתגלה בו, שפירכוסיו המאוסים של אותו זקן הם גלגוליה המוצפנים של שפת הגוף, שפתם הקמאית של החושים והתאוות - שפה שעתידה לכתוש את הסכרים הרופסים שהציב להם שכלו.

     

    גושפנקה מקברית

     

    וכאילו כדי להעניק גושפנקה מקאברית לאות הקודם, מזמנות לו הגונדולות היוצאות לקדם את פני הספינה אות נוסף. אשנבך שם לב, כי אותו כלי שיט רומנטי "הוא שחור מכל דבר אחר בעולם זולת ארון המתים", אך גם רמז זה נמחק חיש ממוחו לנוכח נופיה המרהיבים של ונציה. תוך שעה קלה מוצא אשנבך את עצמו שוקע בריפוד הרך והשחור של אחת הגונדולות, האמורה להסיעו למעבורת השירות, אלא שהגונדולה פונה ישירות לעבר הלגונה.

     

     

     

    אשנבך מוחה ודורש מהגונדולייר להשיט אותו למעבורת, אך לשווא. לרגע הוא נחרד, שמא מבקש הגונדולייר לשדוד אותו ואולי להטילו למים, אך הגונדולייר מוסיף לשתוק, ורק אחרי שעה ארוכה הוא מפטיר לעברו משפט חצי סתום: "אני שייט טוב, אשיט אותך כהלכה".

     

    התגלות היופי העליון

     

    לרגע דומה כי הפעם ישכיל אשנבך לפענח בדבריו הדו-משמעיים של הגונדולייר רמז לצפוי לו, אך כאשר דורכות רגליו על חוף הלידו מתרצים אנשי המלון את התנהגותו של הגונדולייר (שנעלם בינתיים בלא ליטול שכרו) בכך שאינו מורשה ליטול נוסעים, והסבר זה מניח את דעתו של אשנבך. כך חולף-עובר האות השלישי והאחרון, ורק רוח החמסין החמה של השירוקו, האוטמת בפוך עבה את ריאותיה של ונציה, אוצרת את סוד הבאות.

     

    אשנבך מוצא את מלונו, הוטל דה באן, הומה ערב רב של בני המעמד הבינוני הנוהרים לוונציה מכל קצות אירופה, חשים להציל את שעת העונג האחרונה מדמדומי המלחמה הקרבים. דומה כי אירופה גילתה בוונציה את בבואתה שלה: פעם, בירה מפוארת של המזרח והמערב; היום, עיר זקנה, שוקעת (תרתי משמע), שהמלח מכרסם את ארמונותיה, שרועה תחת רוח השירוקו כפרח מעולף. אך כאותו זקן מפורכס שבספינה, ונציה עוטה על ריקבונה ציפוי של מהגוני, ברק של נחושת קלל וצלילי רומנסות מתוקים.

     

    טאדז'ו

     

    בלב תפאורה זו של שמלות ססגוניות וכובעים רחבי תיתורת, זרים ענקיים של חרציות בשלות מדי באגרטלים גדולים מדי, רואה אשנבך לראשונה את דמותו המופלאה של טאדז'ו. יופיו של הנער מזכיר לו את "הרגעים הנאצלים ביותר של הפיסול היווני". איבריו שופעים חן כמותו לא ראה מעולם "לא בטבע ולא באמנות". ויופי זה היה בעיניו הדבר המושלם שלעצמו, התגשמותו של משהו שהוא מיצוי הכל.

     

    שעה ארוכה עוקב אשנבך אחרי טאדז'ו מכורסתו שבמבואה, ספק המום ספק סקרן, משל נקרה לפניו פרח מרהיב בפינה נידחת של גן ציבורי. אך כבר למחרת היום, בחוף הלידו, חש אשנבך בתמורה המחלחלת בעצמותיו. דמותו הנהדרת של טאדז'ו, המרקדת לעיניו על החוף הצהוב, נתפסת בראשו כמן "יצירת מופת שנבראה במו ידי הטבע עצמו (...), דמות בתולית טהורה, יפה כאליל ענוג וצעיר".

     

    הכמיהה

     

    דימוי זה לא מותיר בנו ספק באשר למקור כיסופיו ואופי התפעמותו של אשנבך: "מי שנתקדש לא מכבר בקידושי הסוד שממעל" (סוד היופי העליון והאהבה הנעלה), שח סוקרטס באוזני פידרוס, "הרי בראותו פני אדם שכמוהם כפני אלוה, והם מייצגים את היופי ייצוג מעולה.

     

    או בראותו דמות של גוף שכך טבעו - יהא בתחילה אחוז רעדה ובלבו פחד מהפחדים דאז, ולאחר מכן יביט אל אותה דמות ביראת כבוד כאילו אלוה הוא…". אכן דומה שסוקרטס קלע בדיוק נמרץ לדעתו של אשנבך, וכי הלהט המתעורר בו אינו אלא הכמיהה עתיקת היומין ליופי הצרוף, שהתגשם עתה באורח פלא בדמותו של טאדז'ו.

     

     

     

    אפלטון מול ויסוקנטי

     

    פירוש אפלטוני לאהבתו של אשנבך סותר לכאורה את תפיסתו של ויסקונטי, המציג אותה כתאוות בשרים. אך דווקא את התפיסה הזאת אין לזקוף לחובתו. פירוש הומוסקסואלי עולה בהחלט בקנה אחד עם הנובלה של תומס מאן. כל המצוי בדרכיהם הנפתלות של יצרי הגוף, החותרים בעקשנות ללגיטימציה על ידי סובלימציה לרמת אידיאה, אינו צריך ללכת שולל אחרי הגלימה האפלטונית, לא כל שכן אחרי דימוייו האפלטוניים של אשנבך.

     

    פרשנותו של ויסקונטי, אפוא, לגיטימית, אבל היא שטחית, נדושה ומשעממת. כי משעה שהוא מצמיד תווית הומוסקסואלית לאשנבך, כל שנותר לו לעשות הוא להציג בנטורליזם שחוק את מאבקו הנואש ביצריו. לשון אחר, ניסיונו של ויסקונטי להציג את משיכתו של אשנבך לטאדז'ו כתאווה של איש מזדקן לגופו של נער הוא רדוד כמו הניסיון להציג את תאוות ההרס הנוראה של מיכאל קולהאס (בספרו של היינריך פון קלייסט), כחתירה פשוטה לצדק, או את רדיפתו של אחאב אחרי מובי דיק כעלילת נקם.

     

    כל הפירושים הללו לגיטימיים, אך הם מבטאים את טבע הגיבורים באותה דלות שקצה הקרחון מבטא את שלמותו. כי מה שכובש את הלב ומגרה את השכל במטמורפוזה שעובר אשנבך איננו הביטוי ההומוסקסואלי, אלא מנגנון הסובלימציה, הערום והחמקמק, העוטה כמיהה מעודנת ליופי העליון.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    צילום: אלי כהן
    ונציה: עיר היופי והמוות
    צילום: אלי כהן
    נציה: גופה במערב, מימיה מדיפים בשמי מזרח
    צילום: דני שדה
    מומלצים