שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    בעקבות מוות בוונציה
    צבי ינאי יוצא בעקבות גוסטב פון אשנבך, גיבור ספרו של תומאס מאן, למסע אל ונציה הפיזית, אבל בעיקר אל הרעיונות והתובנות הסוערים מתחת. חלק שני ואחרון

    לחלק הראשון של המאמר לחצו כאן

     

    התמורה המתחוללת בנפשו של אשנבך מתגלגלת ככדור שלג: התחלתו איטית, אך כבר בגלגוליו הראשונים טמון זרע הפורענות. הופעתו של טאדז'ו מעבירה רעד עמום בעולמו של אשנבך. אותו עולם מוצק, מאורגן, מחושב ומדוד של איש שכלתני, מיושב בדעתו, שאינו יודע מבוכה, תהייה או ספק.

     

    אותו עולם של תבונה צרופה, שבו אין לרגש דריסת רגל. עולם המונע על ידי סדר, משמעת והיגיון לעבר ניצחונה הסופי של הרוח. ואילו עתה ניצב אשנבך, לראשונה בחייו, מול יצירה מושלמת, שאינה נתפסת בשכלו. לשלמות הניבטת אליו מדמותו של טאדז'ו אין הסבר מחוצה לה אלא בה עצמה. מראה מדהים ובלתי נתפס זה משרה על אשנבך רגש מסעיר, "כפי שבעל יופי יכול להשרות באדם שהקדיש עצמו בלב ונפש לברוא יופי".

     

    ייבנה בית המקדש

     

    ארבעים שנה שקד אשנבך על בניית מקדש מושלם ליופי, מסותת על פי כללי האסתטיקה, עד כי ברבות הימים התחלף לו מקדש זה ביופי עצמו. אך מול טאדז'ו מגלה אשנבך, כי כללי ההרמוניה והסימטריה, שבאמצעותם ביקש לפלס לו שביל אל היופי העליון, הביאו אותו רק אל פתח הצורות.

     

    כי כל הכללים שבעולם אין בכוחם להגדיר מהו אותו יופי החבוי בניצוץ אחד בעיניו של טאדז'ו. גם המילים, מהן בנה אשנבך את כותלי מקדשו, מוצגות עתה בכל ריקותן, לפי שמילים עשויות לקלס את היופי, לפארו ולרוממו, אך לעולם יישארו צירופי אותיות ולא הדבר עצמו: היופי.

     

    אפסותה של התבונה

     

    הכרה זו באפסותה של התבונה, בקוצר ידו של ההיגיון ובאין אונותה של הכתיבה ליצור עולם ממשי ממוטטת את יסודות עולמו של אשנבך. ומבין ההריסות מבקיעה לעברו שפה חדשה, זרה עד כאב, שפת החושים. זו הקדומה בשפות, המורכבת מבליל מסוכסך של תחושות, אשר לשון הדיבור אך מנסה לשווא להצמיד להן מילים ותגים.

     

    זו השפה, אשר הבמאי הצרפתי אנטונין ארטו אומר עליה שהיא חודרת במישרין לגוף מבעד לתאי הגוף - זולת תאי השכל - והיא פוגעת באזורים החבויים והמסתוריים ביותר של גוף האדם. זאת השפה, אשר יצאה מכרכוריו הדוחים של הזקן המפורכס בספינה.

     

    כישלון המדיום

     

    אם זאת התמורה שהבשילה באשנבך, ויסקונטי לא השכיל לתרגמה לתמונות. מה שיצא תחת ידו הוא פרובלמטיקה פובליציסטית, פסאודו פילוסופית (שאת עיקרה שאלה מ"דר' פאוסטוס"), על הספונטניות של היצירה וכיוצא באלה דיונים. עם זאת, ההגינות מחייבת לשאול שמא לא כישלונו של ויסקונטי הוא, אלא כישלונו של המדיום הקולנועי להתמודד עם פרוזה איכותית.

     

     

     

    כמעט היינו מסכימים לכך, אלמלא הראה זפירלי מה במאי גדול מסוגל לעשות מתמונות. מי שראה את סרטו "רומיאו ויוליה" לא יוכל לשכוח את הקטע הנפלא המפגיש לראשונה את רומיאו ויוליה בנשף המסכות בבית קפולט. באורח פלא מצליח זפירלי ללכוד את רגע ההתאהבות באמצעות תנועה איטית של המצלמה, הנעה מאחורי מעגל האנשים, כאילו היא עצמה כושפה במבטה של יוליה.

     

    נוכח הקסם

     

    כל הדברים הנפלאים שעתידים השניים לומר זה לזה מחווירים לנוכח קסמו של קטע זה. ויסקונטי נכשל אפוא לא בשל מגבלות המדיום הקולנועי, אלא משום שלא ניסה כלל להתמודד עם תוכנה של היצירה והסתפק (כבסרטיו האחרים), בוויזואליזציה של המסגרת.

     

    המהפך

     

    כל יום חדש העובר על אשנבך מפיח במשנה עוז את אהבתו לטאדז'ו, ובה בעת מעמיק את ייאושו. פניו הלאים הנשקפים לעברו מהמראה, שערו המאפיר והכיסים הרכים תחת עיניו כמו מתריסים נגדו כי לעולם לא ישיג את לב אהובו. כל התהילה והערצה שקנה לו כשרונו אין בהן כדי לקרבו למשאת נפשו.

     

    השכל, שבו שם את מבטחו, התגלה כוזב כאבן החכמים של האלכימאים. כבן דמותו, נרקיס של הרמן הסה, ניצב אשנבך מול יומרנותו הנואלת לבנות עולם משכל טהור. אך כישלונו של אשנבך גדול שבעתיים, שכן נרקיס מודע היטב לאי יכולתו של האינטלקטואל "לחיות את החיים במלואם".

     

    רק השכל

     

    נרקיס, בניגוד לאשנבך, מכיר במגבלות השכל, אם כי הוא לא מנסה להמיר אותו ברגשות, שכן השכל הוא הכלי היחיד האפשרי מבחינתו להבנת העולם. הבנה זו מאפשרת לנרקיס לרסן את תשוקתו לגולדמונד בלא להפר את איזונו הפנימי. לא כן אשנבך. במקום להודות בכישלונו של השכל הוא משתעשע ברעיון מטורף, שטאדז'ו אינו אלא ההתגשמות החומרית של היופי האלוהי הגלום במחשבתו.

     

    טאדז'ו, הוגה אשנבך, "הוא המהות הפנימית של היופי, צורה שמימית כמו המחשבה - הצורה היחידה והטהורה השוררת בראש - אשר דמותה, נדירה וקדושה, עלתה כאן למען יסגדו לה". אשנבך מדמה לזהות בפניו האלוהיים של טאדז'ו את הכוח שהיה פועל בקרבו כדי "לשחרר מגוש השיש של הלשון את הצורות הענוגות של אמנותו".

     

    מעשה הונאה מדהים

     

    במעשה הונאה מדהים זה הופך אשנבך את היופי הגשמי, העוין, של טאדז'ו לבשר מבשרו, ועל ידי כך חדל יופיו להוות עדות מאשימה לכישלונה של המחשבה הצרופה להשיג את היופי המושלם. שהרי טאדז'יו הוא האילוסטרציה של המחשבה הטהורה, אשר ברצותה להתגלות ברבים היא נאלצת לקרום עור וגידים.

     

    אשנבך מדמה עצמו לאותו מתמטיקאי, שבכדי להקנות לתלמידיו מושג על הצורות הטהורות של המתמטיקה הוא נאלץ להיעזר בסמלים ובתמונות. ואולי כך גם האלוהים, "אשר ברצותו לחשוף את הרוח לעיני כל הוא מעניק לה את הצורות והצבעים של הנעורים ומצפה אותה בכל היופי האפשרי".

     

    ומשתמה מלאכת הסיגול וההטמעה תם גם מהלך שלם בחייו של אשנבך. האיש שסגד לשכל ולגלג לחולשה האנושית; האיש שהפך גבו למסתורין ולעג למשוררים מגלה עתה כי "רגשות שיכולים להתמזג כליל במחשבות הם חדוותו הגבוהה ביותר של האמן".

     

    המגיפה

     

    מרגע זה קורסים הפיגומים האחרונים של השכל, ואת מקומם תופס ארוס. אשנבך מתמכר ללא סייג לאהבתו, להיטותו הופכת דיבוק. מבטו אינו סר לרגע מטאדזי'ו ומוחו מתחבל תחבולות אינספור כדי ליצור קשר עימו. דומה נתקיימו באשנבך דבריו של סוקרטס על חלקיקי היופי הזורמים מהאהוב לאוהב ומולידים בו את התשוקה, וזו פורצת אל הספירות הנעלות של האהבה השמימית כדי לחרוץ בה חריצים של תאווה.

     

    אך לא רק באשנבך מתחולל מפנה קודר, כי אם גם בוונציה. משהו מאיים מבשיל בחיקו החם של השירוקו. בלילות מתיזים עובדי העירייה חומרי חיטוי על קירות הבתים, והסיד הלבן עוטה על גופה של ונציה תכריכי מתים. לשווא מנסה אשנבך לעמוד על פשר הסיוד. כל חקירותיו נענות בשתיקה.

     

    אושר על בלימה

     

    ונציה, עיר שחיה על תייריה, אינה רוצה להבריח את תרנגולת הזהב שלה. אבל אשנבך אינו מרפה, ההכחשות אך משיאות אותו לחקור במשנה מרץ שמועות על התפרצות מגיפה. אושרו של אשנבך, כאושרה של ונציה, תלוי עתה על אותה בלימה.

     

    הגזרה השווה, שעליה רומז תומס מאן, בין גורלה של ונציה לגורלו של אשנבך, קורעת את הצעיף האחרון מעל המטפורה השקופה. שהרי ברי לכל כי המגיפה הנישאת לעבר ונציה על כנפי השירוקו אינה אלא צידה האחר של סערת היצרים הטורפת את דעתו של אשנבך.

     

    סימפטומים כמו פורענויות

     

    ואמנם לא רק הסימפטומים של שתי המגיפות דומים, כי אם גם הפורענות שהם מותירים אחריהם: השתוללות יצרים וחורבן - זו ברקמותיה של החברה וזו ברקמותיה של התבונה. התאווה, כמו הפשע - כותב תומס מאן - אינה משגשגת במחיצת הסדר המקובל.

     

     

     

    ההקבלה שעושה מאן בין תאוות היצרים לפשע כאילו לקוחה מספריו של אשנבך. שהרי בעיניו, התאווה והפשע הם ממין הדברים שאינם מדברים לשכל ולנפש, הם לא מעוררים דבר זולת החושים, ועל כן מצטיירים בעיני אנשי תבונה כמותו כצד האפל והחייתי של ההוויה.

     

    באנו חושך לגרש

     

    אשנבך הוא אפוא קורבן נוסף של המאבק עתיק הימים בין בני אור לבני חושך, בין אורניה לפאנדימוס, בין החומר לרוח. ניתן אולי לגעור בתומס מאן על כי הציב ביסוד יצירתו מאבק נדוש ובנלי כזה, אבל לא יותר בנלי מהחיים עצמם ועל כן לעולם לא נלעג ולא נקלה, אולי רק פאתטי.

     

    כך או כך, הידיעה שוונציה נגועה במגיפה כמו מפעילה פעמון אזעקה בראשו של אשנבך, ומרגע זה ילווה צלצולו הנואש את כל מעשיו ומחשבותיו. "לבו ובינתו היו שיכורי תאווה, צעדיו היו מודרכים על ידי הכוח הדמוני שתחביבו לדרוס את התבונה האנושית ולחלל את כבודה", כותב תומס מאן. אפילו החרדה הנוראה פן יתגלה טירופו ברבים וישים אותו ללעג ולשנינה שוב אינה מעכבת בעדו.

     

    בבואת הרקב הפנימי

     

    דומה כי המגיפה תופסת בנפשו אותו מקום שהיה שמור קודם ליופי, וכי היא-היא הופכת עתה "התגשמותו של משהו שהוא מיצוי הכל". יחסו של אשנבך למגיפה אמביוולנטי, שכן היא מפקידה בידו את ההחלטה אם להיות מושיעו של טאדז'ו (אם יזהיר אותו מפניה) או רוצחו (אם ישתוק). במגיפה רואה אשנבך את פרצופה המנוול של תאוותו, שהרי הטבע בכבודו ובעצמו כאילו נזעק להענישו על הסתאבותו.

     

    היא בעבורו מה שציור הדיוקן העצמי היה לדוריאן גריי: בבואת הרקב הפנימי. ואכן, משהו מהחלחלה שפקדה את דוריאן גריי למראה דיוקנו המפלצתי עוברת גם באשנבך לנוכח כיעורו הזימתי של הזמר האדמוני הבא לעת ערב לשעשע את אורחי המלון. אשנבך מהרהר בלבו: "הנה כי כן, התאווה משתקת את הטעם הטוב ואונסת את קורבנה לקבל בהתפעלות מה שאדם בשפיון דעת היה לועג לו או דוחה אותו מחמת מיאוס".

     

    הופעת הזמר

     

    הופעתו הדוחה של הזמר, שכאילו נועדה עבורו, מציינת את ניצחונה הסופי של האנטרופיה על הווייתו של אשנבך. מה שהיה מגדלור של סדר ומשמעת, הניצב על יסודותיה המוצקים של הלוגיקה, מתפורר תחתיו כאבן חול. את חלומותיו פוקדים לגיונות של שבטי ברברים, המגיחים על סוסיהם מן ההרים וזורעים הרס וחורבן.

     

    אשנבך מצטרף בהתלהבות לחינגת הטבח והביזה. אשנבך-פאוסט הגיע לתחנתו האחרונה, שבה חוגג צדה האפל של אישיותו את ניצחונו הסופי. ממקום זה נראה לו עולמו הקודם רחוק וטפל, והמחשבה שישוב אליו היא בעיניו אווילית, אפילו דוחה. הידיעה כי הוא שותף "לסודה של העיר, לחטאה", מעבירה בו ריגוש. אשנבך הוגה באסון המאיים על ונציה, וחיזיון זה מתוק לנפשו: "מה היא אמנותו ומהו מוסרו בהשוואה לחזיונות אלה, בהשוואה לחדווה הצרורה בכנפי התוהו?".

     

     

     

    הקץ

     

    שעתו של אשנבך מתקרבת, והוא מכשיר עצמו לקראתה כמו לטקס פולחני. במספרה קטנה הוא מפקיר את פניו בידיו הזריזות של ספר ונציאני: שערו האפור נצבע לשחור, שפמו נגזם לקו דק, עיניו נעגלות בכחל, לחייו נאבקות בפוך ועורו נזלף בבושם. אשנבך מציץ בקלסתרו המטורזן הנשקף לעברו מהמראה; כלום רואה הוא לנגד עיניו את הזקן המפורכס שפגש על ספינת הקיטור? ספק. אשנבך איבד לחלוטין את יכולתו להבין את מצבו.

     

    כפרש ללא ראש הוא דוהר לקראת אובדנו. מרגע זה לא יסור מטאדז'ו. הוא אורב לו כצל בקרנות רחוב ומתחת לקמרוני הקשתות. וטאדז'ו, כמו חש את נשימתו החמה בעורפו, ממתין לו שיקרב אליו ושולח לעברו מבטים מפתים. אלא שאשנבך, שכה טרח להתקין עצמו לרגע הגדול הזה, נתפס למורך לב.

     

    אין עוד הזדמנויות

     

    ההזדמנות האחרונה אובדת לו, והוא צונח באפיסת כוחות לצדי מזרקת רחוב. אדם מוכה, שבור, גלמוד, מנודה, צל נלעג של הסופר הדגול ששמו נישא בהערצה בפי כל. איש התבונה הצרופה שהידרדר לאשפתות. וכאילו מתוך רשרוש המים המפכים מן המזרקה מדמה אשנבך לשמוע את שיחו של סוקרטס באוזני פידרוס על יומרתם הנואלת של המשוררים להשיג את היופי באמצעות החוכמה והדעת, בעוד דרכם ליופי עוברת דרך החושים.

     

    בוקר אחד רואה אשנבך ליד דלפק הקבלה של המלון את חפציהם של טאדז'ו ובני משפחתו. בפנים קפואות הוא למד מפי הפקיד, כי הם עומדים לצאת את ונציה בצהריים. ללא אומר יורד אשנבך לחוף. שם, שרוע על כיסא נוח, בעוד עיניו נעוצות בדמותו התמירה של טאדז'ו במי הלגונה הרדודים, נופח גוסטב פון אשנבך את נשמתו.

     

    מוות בקול דממה דקה

     

    שלא כויסקונטי, אשר פיאר את סצנת המוות בכתמי קיטש של שקיעת השמש ובצלליתו של טאדז'ו המניף ידו כלפי האופק, נוטל תומס מאן את חייו של אשנבך בקול דממה דקה. משל נושא עימו את דברי צוואתו של נרקיס: "עד כה דימיתי, כי מאחר שהאדם הוא תערובת מפוקפקת של חומר ורוח, ומאחר שהרוח מסוגלת להביא את האדם לידיעת הנצח.

     

    זאת בעוד החומר מסוגל רק למשוך אותו שאולה - צריך הוא להתרחק מחושיו, לקרוב אל הרוח ולהעניק בכך משמעות לחייו. רק עכשיו אני מתחיל להבין שישנן דרכים רבות המובילות לידיעה, וכי הדעת לא רק שאיננה הדרך היחידה, אלא אולי גם לא הדרך הטובה ביותר".

     

    דומה כי בסוף דרכו הגיע אשנבך לאותה ידיעה עמוקה, הצומחת מתוך ניגודי הגוף והרוח. אותה ידיעה אשר תומס מאן מגדירה בספרו "לוטה בוויימר", כנחלתו של הגאון וסודה של האמנות המוחלטת. "אצל האדם הגדול" כותב שם מאן, "מגיעה הרוח לשיאה ללא השפלת הטבעי, כי בתוכו שמה הרוח את מבטחה בטבע כאילו היה הטבע יסוד היצירה עצמה".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת ספרו של תומאס מאן
    עטיפת הספר
    ונציה: בעקבות גוסטב פון אשנבך
    צילום: איי פי
    ינאי בעקבות גוסטב פון אשנבך
    צילום: ערן שהם
    מומלצים