האשה והפנטזיה
רוב הנשים עסוקות רוב חייהן בניסיון לשפר את מראה גופן כדי להתאים למודל העכשווי. גם זה סוג של אלימות
שני אירועים נחגגו השבוע בתוכניות הלהגת הטלוויזיוניות: היום הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים שיצוין מחר, והשקתה של הפקה ישראלית חדשה, חיקוי של סדרת "הברבור" האמריקנית. הראשון בא להפנות את תשומת הלב הציבורית לכך שגם השנה נרצחו עשר נשים בידי בני זוגן, שמאות ואלפי נשים עדיין נאנסות ומוכות ונחבלות ומושפלות בחברה שלנו מדי יום ומדי שעה, למרות שרק חלק זעיר מהמקרים מדווח בעיתונות, ואילו השני – לכאורה אירוע משמח – בא לבשר לאומה כי נבחרה אשה ישראלית ראשונה שתעבור מטמורפוזה חיצונית דרמטית לעיני הציבור, ובחסות הרייטינג.
איך שני אלה קשורים? מתחת לשתי התופעות המעיקות האלה מפעמת גישה שאינה רואה בנשים הרבה יותר מכלי שרת בעולם הפנטזיות הגברי. נשים, אומרת הגישה הזו, צריכות להוכיח במגוון דרכים שהן ראויות לגבר. נולדתן עם אף נשרי? אויה. השמנתן? אסון. העזתן לפתוח את הפה? להחליט עם מי אתן רוצות לחיות או מה אתן רוצות לעשות עם החיים שלכן? זה באמת כבר עובר כל גבול.
לא מזמן יצא לי לדפדף בערימה של עיתוני נשים משנות החמישים. מצאתי שם אינספור דיווחים ומודעות החושפים שיטות חדשניות לשיפור גופה של האשה: בקונגרס פריזאי אחד הוצג חומר מהפכני בשם "פאראתרמאקס", שמריחתו על הירכיים אמורה להשיל כחצי קילוגרם ליום; רפאל הלפרין מטרקלין ונוס העמיד לרשות הציבור מכונות רוטטות המסלקות שומנים מהישבן ומעוד כמה מקומות רכים מדי; הקוסמטיקאית ליזט פריינטה שיווקה חליפות הזעה, שגם הן כמובן מחטבות את הגוף; ובבתי מרקחת נמכר החומר המשלשל "עלמונה", שנועד לתקן את מה שיצר הזלילה שלנו איים לקלקל.
כבר בשנות החמישים ידעו נשים בסתר לבן את מה שהחברה עדיין לוחשת על אוזניהן בקול פתייני ומתקתק: אתן פגומות, אתן לא מספיק טובות, וכמה שלא תתאמצו תמיד נמצא משהו שתצטרכו לתקן או לשפר. התוצאה היא, אגב, שאין אשה בתבל (וקטונתי מלטעון שאני לא) שאינה עסוקה רוב חייה בניסיונות לשנות את גופה ומראה כדי להתאים אותו לאיזה אידיאל גחמני, שהיא כמובן משוכנעת שהוא נובע מפנימיותה שלה. מעטות מאוד מצליחות לאהוב את עצמן, או לפחות לקבל את עצמן ולהתפנות מהמרוץ הזה כדי באמת ליהנות מהחיים.
אנחנו מספרות לעצמנו שאנחנו עושות את כל זה בשביל ההרגשה הטובה, שזו בחירה שלנו, שככה אנחנו שולטות בחיינו באופן מלא – אנחנו עושות דיאטה כדי להרגיש טוב, אנחנו עוברות ניתוחים פלסטיים כי שדיים גדולים היו חלום ילדות שלנו, למשל. ואפשר היה אולי להאמין למשהו מזה, אלמלא נשים רבות כל-כך היו גוזרות על עצמן ייסורים גדולים שאין מאומה בינם לבין הרגשה טובה, ומלוות את כל זה גם בייסורי נפש ותיעוב עצמי ברמות משתנות.
אנחנו גם משוכנעות שאין בין זה לבין מעמדנו הנחות (עדיין) בחברה ולא כלום, אלא שזהו קסמו של הדיכוי. ככל שאנחנו מתקדמות בתחומים אחרים (כסף, השכלה, עבודה, חופש מיני) כך מתהדקת טבעת התביעות מאתנו בתחומי המראה, ואנחנו נרתמות בשמחה כדי לנסות ולהתאים את עצמנו לאידיאל הבלתי אפשרי החדש. וזהו סוג נוסף ומקומם לא פחות של אלימות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
