ערב במע'ר: "שהגיענו לזמן הזה, אינשאללה"

היו שם אלפים שחיכו בסבלנות במשך שעות ארוכות לבואו: גברים מצולקים מכמה מלחמות ישבו, חמורי סבר, ממתינים לבואו. מנגד, על מרפסות של בית אחר, עדת נשים גדולה מחכה גם היא ולא נותנת לשמחה להפר את כללי הצניעות. גם אשתו של עזאם עזאם, שמחכה לו שמונה שנים ויותר, עשתה זאת עד הרגע האחרון בתוך ביתה. כשהגיע, נתנה לגברים לנשקו ולחבקו ולמחוץ אותו באהבה. תורה יגיע אחרי תרועת הפסטיבלים.

אחיו וקרוביו וחבריו וחברים של חברים, ויש לעזאם עזאם אלפים כאלה בכפר, ויחד עימם אפילו זרים גמורים, בני כל הדתות של הגליל ושל הארץ הזאת, נדחקים ועומדים וממתינים לאות שהשיירה מתקרבת. בצהריים אמר פנדי עזאם, מנהל חטיבת ביניים במע'ר ואחיו של עזאם, שהוא מזמין את כל המדינה לבוא.

וכמובן שהיו שם בקלאווה ושתייה וקפה לכולם וילדים ומבוגרים התרוצצו בין הקרואים, להשקות ולהאכיל, אבל מי יכול היה להתמסר למתיקות כשעוד מעט יגיע הרגע המתוק באמת?

הנה, אומר אחד, שמענו שהוא כבר בכביש החוף. ואחר אומר שכבר בצומת גולני. ובאמת שאפשר לחתוך את האוויר בסכין, גם כשהוא מלא צהלות שמחה, גם כשחבורות של גברים רוקדים עוברות בין היושבים, גם כשנשמעים סלסולי השמחה של זמרת מעולה ועדת מנגנים על במה. עוד מעט, וההתרגשות ענקית עד כדי כך שוגדולי הציניקנים – חבורה גדולה מאד של עיתונאים וצלמים שכבר ראו הכל בחיים – נדבקים בה. חיוכים גדולים מאוד על הפנים.

וכבר נואם מלהיב את הבאים ומכינם לרגע שעוד מעט יבוא: מברך את הכפר, ואת המשפחה, ואת המדינה הזאת, ואת אבו-עומרי שבזכותו יצא עזאם לחופשי, ועוד הוא מבהיר שאבו-עומרי הוא אריאל שרון: לו היה ראש הממשלה שם, היה חווה רגעים של נחת שאף ועידת ליכוד כבר לא יכולה לזמן לו. במע'ר, בלילה הזה, אהבו אותו מאוד, אנשים אסירי תודה וחדורי תחושה של שותפות גורל. אמיתית, לשם שינוי. הדדית, לשם שינוי.

ואחר כך כולם מחצו את כולם בידידות גדולה, ובמאמץ גדול העלו את עזאם עזאם, חנוט בחליפה חדשה, חיוור ורועד ומאושר לבלי גבול, אל קדמת הבמה. הוא הודה לכל מי שהשיב אותו לחיים ואמר שהיום חל יום ההולדת שלו. צעירים התיזו שמפניה מבקבוקים, דני נוה נראה לא כמי שגוזר קופונים אלא כמי ששמחתו באמת שלמה, ואל הברכות שנשאו בשמו של אללה הוסיף את "שהחיינו וקיימנו והגיענו". מעולם לא שמעתי תרועות שמחה כאלה אחרי התפילה העתיקה הזאת.

וכן, יהיו עוד זיקוקים עד אור הבוקר ואיש לא יילך הביתה, וגם מחר וביום שאחריו יחגגו את שובו של האיש שישב בכלא שמונה שנים, ורק בזכות מהלכים גדולים וסודיים – עליהם איננו יודעים עדיין כמעט דבר – הגיע עד כאן.

יותר מכל, עמד באוויר של מע'ר רמז דק אבל חיוני, הפכפך אבל נחוש מאד, של תקווה לימים טובים יותר, שנכונים לא רק לעזאם ולבני ביתו ולבני הכפר, אלא לכל היושבים בארץ השסועה הזאת. אולי. אינשאללה.