המחשבה התקועה של מאמנים בישראל

לומר את האמת, רתחתי כאשר הפועל פתח תקווה והפועל תל אביב חזרו למגרש אחרי מחצית ראשונה חלשה ומבוזבזת. המאמנים לא הסיקו שום מסקנה, עלו עם אותם הרכבים ואותם מערכים, כאילו חיכו לנס. מה תפקיד המאמן אם לא לעזור לקבוצה שלו לנצח באמצעות חילוף טוב? האם המאמנים הם רק אוהדים היושבים קרוב יותר למגרש, או שתפקידם לרענן ולנסות ולהשיג שיפורים?

למה אין חילופים? שמוליק חנין המתפטר (צילום: ראובן שוורץ) 

עובדה, כאשר פרדי דוד הכניס בדקה ה-60 את יוסי שבחון, הוא השיג את השינוי במגמת המשחק. למה היה צריך לחכות עד אז? בכלל, רוב המאמנים בארץ מתקשים לשנות חשיבה גם כשהקבוצה שלהם מגלה חולשה. למה להיות שבויים בקונספציה של מערך אחד? מדוע לא לעבור לשני חלוצים במקום אחד, לדוגמה, כדי להגביר לחץ במהלך משחק?

אם לאחת הקבוצות הגיע לנצח במשחק החלש, זו היתה הפועל פתח תקווה. במחצית השניה היא לקחה יוזמה והשתלטה על המשחק. קשה להבין מדוע מניע הכדור הטוב ביותר של הקבוצה, שבחון, צריך לשבת ברוב המשחק על הספסל? המאר יוקאן הסרבי ושיבחון נתנו לפתח תקווה את היתרון, שבסופו של דבר מומש. יחד עם זאת, עם כל החולשה של הפועל תל אביב, אכזרי להפסיד בדקה האחרונה בזמן פציעות.

הצבתו של קלמי סבן כקשר תוקף היתה שגויה. קלמי הוא שחקן שעיקר כוחו כמגן ימני. מול קבוצה כמו הפועל תל אביב בכושרה הנוכחי, פרדי לא היה צריך לבזבז שני שחקנים על הקו הימני, סבן ואבי יחיאל (למרות שביצע מספר דברים יפים). מול הפועל תל אביב הספיק אחד על הקו. הדבר היחיד שמנחם בקרב המפסידים הוא אי שיתוף הזרים. אבל קבוצה לא יכולה לשחק בלי התקפה. אבי כנפו גם לא חלוץ מרכזי טבעי וגם לא יכול לשחק כחלוץ יחיד.