זינפנדל מול פרימיטיבו

הרבה יין נשפך בויכוח שבין האמריקאים לבין האיטלקים בעניין הזינפנדל-פרימיטיבו, זני יין שלא ברור אם חד הם או אם הם שונים. השניים אוחזים באשכול, זה אומר "שלי הוא", וזה אומר "שלי הוא". ולמה זה חשוב? כי מעורבים בזה הרבה כסף, וגם קצת גאווה לאומית.

לפני כמה שנים טובות, התחילו האמריקאים לדחוף יינות מזן מוזר בשם זינפנדל. בהשקעה רבה של זמן ומאמץ, הם הצליחו ליצור ליינות האלה שם טוב ברחבי העולם. לאט לאט התחיל היין הפירותי הזה לתפוס לו מקום של כבוד בגביעיהם של חובבי היין, והמכירות נסקו והלכו. העניינים התגלגלו כל כך טוב למעשה, עד שבארה"ב התחילו לכנות את הענב כ"ענב המורשת הלאומי".

האיטלקים התקנאו באמריקאים, והתחילו לקרוא ליינות הפרימיטיבו – זן ענבים זהה למעשה לזינפנדל שגדל היטב במחוז אפוליה שמדרום מזרח - בשם "זינפנדל". "מה פתאום?" התחילו הקולות להשמע בארצות הברית, "אנחנו יצרנו את השם הטוב של הענב, השקענו בבניית המוניטין ושיווק, ועכשיו אלה באים וחוגגים על היין?". התחילה מלחמת עולם.

בנסיון להוכיח שהענב הוא אכן אותו ענב, או – מצד שני – להוכיח שהוא לא אותו ענב, הלכו ועשו בדיקות דנ"א לשני הזנים, ונמצא שלכל דבר ועניין מדובר אכן באותו זן. המלחמה התחזקה, ובסופו של דבר אולצו האיטלקים לחזור ולהשתמש בשם המקורי של הזן – פרימיטיבו, שמשמעותו "היין הראשון". השם הזה אמור לרמז על מקורו של הענב ועל הטענה שהגיע לאיטליה לפני מאות שנים, ועכשיו הם כמובן מנצלים את השם, וקוראים לפרימיטיבו "הזינפנדל המקורי".

מחקרי דנ"א נוספים הראו שיתכן ומקורו של הענב הוא בזן שנקרא קרלינאק קסטלנסקי. זן ענבים נדיר שגדל בקרואטיה, ולמרות שיש הבדל בדנ"א שלו, טעמו דומה לזינפנדל. הסברה היתה שלא מן הנמנע שהזן הזה הגיע לאיטליה עם היוונים, שצאצאים שלהם עדיין גרים במחוז אפוליה ועדיין דוברים איטלקית מתובלת ביוונית. מצד שני, לארה"ב, יש היום מי שחושבים שהענב הובא מקרואטיה למשתלה בוינה, ומשם הגיע ללונג איילנד במאה ה- 19. התעלומה, מן הסתם תשאר תעלומה.

בקהילה המדעית הזינפנדל הוכרז כענב זהה לפרימיטיבו, אך בתעשיית היין הוא לא מקובל כזהה לפרימיטיבו. מטעמי מסחר ופוליטיקה, רשויות היין בארה"ב לא קיבלו את תוצאות בדיקות הדנ"א, וסרבו להכיר בכך שמדובר באותו זן. יקבים שהחליטו להביא לארה"ב פרימיטיבו ולעשות ממנו זינפנדל, או לערבב אותו עם זינפנדל, נתקלו באיסור לשווק את היין תחת השם 'זינפנדל'.

אריך ראסל, מיקב Rabbit Ridge שבקליפורניה מגדל זינפנדל ופרימיטיבו זה לצד זה, ומייצר את שני סוגי היינות, שלכאורה הם אותו יין. שאלתי אותו למה בכלל הוא החליט לנסות ולגדל את הפרימיטיבו. אם מדובר באותו זן, שאלתי, מה היה הרעיון? תשובה אמיתית לא קיבלתי, וההנחה שלי היא שמדובר היה בנסיון להראות שאין הבדל בין הזנים, ושלכן ה"זינפנדל" הוא אכן מותג, וכמותג, הוא יכול לקבל הגנה. ראסל הסתפק בלומר שהוא היה סבור שהוא יקבל יין מורכב יותר, למרות שמרבית המדענים וגם הוא, חשבו שמדובר באותו ענב.

כך או אחרת – התוצאה היתה מפתיעה, ואולי חיובית מבחינתו: "רשויות היין עדיין חוקרות את העניין, ו- ZAP, הלובי למען הזינפנדל, לא מוכנים לקבל את זה שמדובר באותו ענב", מוסיף ראסל. "היינו חייבים לבקבק ולמכור אותו בנפרד. רצה הגורל, והיין הפך ליין הנמכר ביותר שלנו".

האם העניין הוכרע? האם בדיקות הדנ"א הן באמת המבחן האמיתי לזן של יין? שאלתי איך מתנהגת הגפן בכרם, והאם עכשיו, לאחר שראה את התוצאות, גם הוא חושב שמקורו של הפרימיטיבו בארה"ב, ולא הפוך. "אני מאמין שהפרימיטיבו הוא קלון של הזינפנדל", הוא אומר, "הוא גדל מעט שונה בכרם, עם אשכולות קטנים יותר, ונותן יבול שני עצום. לרוב הוא לא יהפוך לצימוקים כאשר רמת הסוכר גבוהה. שתלנו את הזינפנדל והפרימיטיבו שלנו זה לצד זה, כך שמקורם של הבדלים אלה אינו באדמה או באקלים. ההבדלים דומים להבדלים שמוצאים בין קלונים שונים של סירה (שיראז) או פינו נואר".

אז איך היין?, שאלתי, הפרימיטיבו האיטלקי נחשב אמנם לבעל גוף מלא, אבל הזינפנדל נחשב פירותי ואלגנטי יותר. מה התפתח אצלכם? "כיין, לפרימיטיבו יש הרבה מאוד טעמים של גרגירי פרא, ואופי ריבתי עוד יותר מאשר זה של הזינפנדל. האיטלקים מתארים אותו ממש במושגים של גרגירי פרא ופירות יער, והוא באמת כזה. הפרי כל כך אינטנסיבי, שהוא מתנהג יפה אפילו בריכוז אלכוהול גבוה".

ומה אצלנו? הזן המקובל כאן הוא הזינפנדל, ולא הפרימיטיבו. מר זינפנדל, זאב דוניה מיקב סוסון ים, מספר שאחת הסיבות שעזב את ק"ק רמת גן ועבר לבר גיורא, היתה, שבשנת 2000 שמע שהגיעו שתילי זינפנדל חדשים מארה"ב. "כרמל מזרחי גידלו זינפנדל עבור היין הסמוק שלהם, ואז, בשנת 2000, הביאו חומר ריבוי חדש מדיוויס. ביקשתי לקנות 1500 שתילים", הוא מספר, "עברתי למושב, ושם שתלתי אותם".

בניגוד ליינן אחר שייצר השנה יין זינפנדל – סנדרו אלגריני מ"לה טרה פרומסה" – זאב לא מייצר יין שהוא 100% זינפנדל, אלא משלב בו מעט פטיט סירה, ולעיתים גם זן אחר. "הפטיט סירה הוא מאוד לא פירותי, ונותן "עמוד שדרה" לזינפנדל הפירותי מאוד", מסביר דוניה, "אפילו ביחסים קטנים. בארה"ב, גילו שהשילוב הזה מתחיל עוד בכרם, כאשר המהגרים האיטלקיים הקפידו לטעת, בין כל כמה שתילי זינפנדל, גם כמה שתילי פטיט סירה או קאריניאן. פול דרייפר, מחלוצי הזינפנדל, גם טבע בהקשר הזה את המונח "field blend".

היות והכרם של סוסון ים הוא כרם של 100% זינפנדל, מה שזאב עשה השנה הוא להכניס כמה ארגזים של ענבי פטיט סירה אל בין ענבי הזינפנדל, ולעשות את כל תהליך יצור היין – כבר מהתסיסה – קרוב ככל האפשר לאותו "ערבוב בכרם". התוצאות ייראו בזינפנדל של 2004, שצפוי לצאת ב- 2006. למרות זאת, כבר השנה נוכל לראות את ההבדלים בין הזינפנדל של שורש – זה ששימש את סוסון ים עד 2003 ושמו "טייק 2", לזינפנדל של בר גיורא, שהשנה יצא תחת השם "לנון". בד בבד, נוכל להמשיך לעקוב אחרי הזינפנדל ה"מלא" של לה טרה פרומסה, שבא מאזור גידול שונה מאוד. אם נרצה להמשיך בהשוואות, ולחזור לפרימיטיבו, הרי שיהיה בהחלט מעניין לראות מה מתקבל מגידול של הפרימיטיבו והזינפנדל זה לצד זה, ואולי יבוא היום ויביאו לארץ שתילים מאיטליה, ואז נוכל לטעום גם את זה.