עושים חיים בים המוות

ים המלח, כך גיליתי, סובל מתדמית של ילד בעייתי משהו. מדברים על בולענים (אותם חורים שחורים הנפערים יש מאין) ועל מיני תחלואים תעשייתיים, מדברים על התייבשות המים ודלדול החוף, ובמקביל על סכנת הצפה באזור המלונות. קיצור הדבר: ים עם בעיות.

ברצוני לחלוק על כל אלה, אך גם להוסיף פריט קטן לרשימת התלונות: הדרך לים המוות. כפי שנאמר לי, הדרך הקצרה והמהירה היא "ישר, דרך ירושלים – ואתה שם". אכן, הדרך די ישרה גם אם מעט תלולה, אבל לפני שנגלה אותו ים סורר עברתי דרך מה שמקובל לכנות "השטחים". מתלווים לכך אי-אילו מחסומים, מחסומי פתע, ואפילו בדיקת סמים שגרתית (שכן חשבוני, ואני מצטט, כמי ש"הולך למסיבה"). אולי קצרה, אבל לא נעימה. כבישי הארץ מציעים גם את נתיבי הדרום שמובילים לים המלח, ולכך קוראים במחוזותינו עיקוף. אפילו עיקוף גדול. אולי באמת אפשר לפתוח את הטיול בברירת מחדל שכזו, ואגב כך לשטוף את העיניים בנוף המדברי, פרלוד לשממת ים המוות. דא עקא, שהדרך חזרה חייבת תמיד להיות הקצרה ביותר...

אולם נניח שאנו חיים בארץ קצת פחות סוערת וכי בעיות הדרכים מסתכמות במחדלי מע"צ בלבד. בעולם כזה, ים המלח מציע דיל לא רע בכלל – וזאת על אף הבולענים, המפעלים והיתר. בסיור די חפוז בין המלונות והחמים והבוץ, מצאתי אנשים, אפילו אנשים רבים, שידעו לאן הם הולכים ומה הם מקבלים תמורת כספם. יצאתי משם עם תחושה נוחה, כמעט סימפטית. המלונות שופעים, הבריאות חוגגת, והנופים, אותם שיירי בראשית שבכוחם להשכיח את כל השאר, נדמה שגם הם עובדים במרץ בעונת הסתיו.  

בשעת כתיבת שורות אלו יש בחוץ קולות של חורף וזה טוב. קצת נמאס לי מהסתיו.

• דן זלצר , בן 28, צלם תעודה עצמאי, נולד וחי בתל-אביב.
  

• לכל הטורים הקודמים.