שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האמת מאחורי ה"טיפולים" לשינוי הנטייה המינית
    מכות חשמל, הליכה לזונות, הקזות דם, ניתוחי מוח והקרנות הם רק חלק מהשיטות שהוצעו ל"ריפוי" הומוסקסואליות • בפועל, מחקרים מוכיחים כי גם ה"טיפולים הפסיכולוגיים" לשינוי הנטייה המינית גורמים לנזקים עצומים ובעולם המערבי הם הוגדרו רשמית כעבירה על חוקי האתיקה הרפואית • כל זה לא מפריע לאנשי דת ושרלטנים לנצל את מצוקותיהם של הומואים ובני משפחותיהם מטעמים כלכליים ופוליטיים, ללא פיקוח, בקרה או אתיקה מקצועית • האמנם יהפוך הומו לסטרייט?
    "לשאלה 'האם ניתן לשנות את הנטיות המיניות' יש תשובה חד-משמעית: אי אפשר לשנות נטיות הומוסקסואליות". כך אומר הפסיכולוג עופר מאורר, בתגובה לדבריו של ד"ר אבשלום אליצור, מהיחידה ללימודים בין תחומיים באוניברסיטת בר-אילן. דבריו של אליצור שפורסמו ביום ראשון במוסף הבריאות של "ידיעות אחרונות" (ראה מסגרת), עוררו סערה גדולה בקרב פסיכולוגים, חוקרים וגם בקרב פעילים בקהילה ההומו-לסבית, והורים לילדים הומואים ולסביות. ג'רי לוינסון, פסיכולוג ולשעבר יושב ראש "הבית הפתוח" בירושלים ומקים השירות הפסיכו-סוציאלי של הארגון, אומר כי "זהו שימוש מעוות ומאוד מגמתי בנתונים והיעדר כל ידע בסיסי בשיטות מחקר והסקת מסקנות מנתונים שקיימים", מה שמוביל לדבריו ליצירת "תמונה מעוותת ומזעזעת".

     

    מאז פרסום הכתבה, התקבלו בארגוני הקהילה פניות רבות של בני נוער ומבוגרים. לאתר האינטרנט GoGay התקבלו פניותיהם של כמה צעירים במצוקה שהתלוננו על כך שבעקבות הכתבה הפעילו הוריהם לחצים כדי 'שיעברו טיפול' ויהפכו להטרוסקסואלים. גם בארגון הנוער ההומו-לסבי התקבלו תגובות רבות, ומדריכי הארגון, המפעיל קבוצות תמיכה לצעירים ומתבגרים, ציינו כי חניכים רבים פנו אליהם בבקשה לעזרה עם ההורים. "אמא שלי קפצה על המציאה ובעקבות הכתבה הזאת בערך כל ההתקדמות שחלה איתה בנוגע לקבלה שלה אותי נעלמה - כי הנה הוכחה שאפשר לשנות את זה", כתבה אחת מהחניכות לחברת צוות בארגון בעקבות פרסום הדברים.

     

    לפי ארגון הבריאות העולמי וארגוני הפסיכיאטרייה והפסיכולוגיה בארה"ב ובמדינות נוספות במערב, שינוי נטיות הומוסקסואליות נחשב כיום להליך בלתי-אפשרי, ובחלק מהמקרים מנוגד גם לחוקי האתיקה הרפואית ואסור למטפלים מוסמכים להציע אותו למטופליהם. "יש להבחין בין משיכה מינית לבין התנהגות מינית", אומר מאורר, שעובד בין היתר כפסיכולוג במרכז לבריאות הנפש "שלוותה", מנהל את מכון הפסיכותרפיה "צוות מטפלים גיי-פרינדלי", ועורך תחום הפסיכולוגיה והייעוץ באתר GayMed. "המשיכה המינית מורכבת מפנטזיות, רגשות ותסריטים מיניים ראשוניים, ואלו אינם ניתנים לשינוי. מה שכן ניתן לשינוי הוא ההתנהגות החיצונית: אדם יכול להחליט שלא לפעול בהתאם למשיכה המינית שלו, כמו להחליט כי לא יקיים יותר יחסי מין עם גברים, אך הוא אינו יכול לייצר 'יש-מאין' משיכה מינית לנשים כאשר זו אינה קיימת".

     

    לדבריו, "קיימים מספר ארגונים בעולם המערבי אשר מתיימרים לספק "טיפולים פסיכולוגיים" לשינוי האוריינטציה המינית, ביניהם ארגון NARTH האמריקאי, ארגון ה-EX-GAYS ודומיהם. ה'הישגים' כביכול של מטפלים אשר מתיימרים להציג הצלחות טיפוליות בהן מטופלים שינו את האוריינטציה המינית שלהם מהומוסקסואליות להטרוסקסואליות הינם למעשה מקרים בהם גברים שוכנעו להחליט שלא לפעול בהתאם למשיכה המינית שלהם, היינו, להחניק חלק חשוב מהעצמי האמיתי שלהם, לטובת יצירתה של פסאדה שתתאים לאופן שבו הם והמטפלים שלהם היו רוצים שהם יהיו: גברים הטרוסקסואלים".

     

    "במקרים אחרים", מוסיף מאורר, "המדובר הוא בגברים שהינם למעשה ביסקסואלים, ואשר במהלך הטיפול קיבלו לגיטימציה לבטא בהתנהגות את החלקים ההטרוסקסואליים שבתוכם בעוד שהחלקים ההומוסקסואליים שבתוכם עברו תהליך של דה-לגיטימציה. חשוב להדגיש: גם במקרים אלה אין המדובר ביצירה של פנטזיה מינית חדשה יש-מאין אלא מתן לגיטימציה לביטויה של פנטזיה מינית קיימת ואשר לא היתה פעילה".

     

    מכות חשמל, הקזות דם, נישואים, סירוס והקרנות

     

    אנשי דת, רופאים וחוקרים שונים ניסו במשך עשרות שנים 'להמיר' הומוסקסואלים. במהלך המאה ה-19 הפכו שיטות אלה לאופנה, משום שההומוסקסואליות הוגדרה כמחלה, ובשם המדע נעשו אינספור ניסיונות למצוא לה מרפא. בין
    שיטות הטיפול שהוצעו באותה תקופה, וחלקן מוצעות גם כיום על ידי ארגונים שונים, ניתן למנות טיפול על-ידי קיום יחסי מין עם זונות (הבלוק אליס, סוף המאה ה-19), נישואין (ד"ר וויליאם המונד, סוף המאה ה-19), הקזת דם אחת לעשרה ימים (ד"ר המונד, כנ"ל), סירוס, התנזרות, היפנוזה, שוקים חשמליים כעונש על גירוי מיני ממקור הומוסקסואלי (שיטה שיושמה עד שנות ה-50 של המאה העשרים), טיפול בקרני רנטגן (שיטה שיושמה עד אמצע המאה העשרים), טיפול הורמונלי, לובוטומיה (ניתוח בו חותכים עצבים במוח ומנתקים חלקים האחראיים לדחפים ולרצונות - כך שהאדם הופך ליצור חסר-חיים ורצונות) ועוד.

     

    כיום, רוב הארגונים המציעים טיפולי המרה לשינוי הנטייה המינית נתמכים על ידי מימון מסיבי של הימין הקיצוני ושל הכנסייה ולצד שינוי הנטייה המינית הם מציעים גם שירותי חזרה בתשובה ולימודי דת אינטנסיביים. בישראל פועלים מספר ארגונים כאלה, חלקם הגדול תחת חסותם של אנשי דת ובמימון המוזרם, בין היתר, מתקציבים ציבוריים.

     

    בניגוד להצהרותיהם על "אחוזי הצלחה" בטיפול בהומוסקסואלים והפיכתם לסטרייטים, בשנים האחרונות התגלו מקרים רבים של סיפורים מפוברקים ועדויות מומצאות שהתפוצצו מעל דפי הצהובונים. ג. קופר ומ. בוסי הם שני גברים שעבדו כיועצים בארגון EX-GAYS ונמנו על מארגניו של הכנס הלאומי הראשון של הארגון בארצות-הברית. בתחילה, אמרו השנים כי בזכות הארגון הם הצליחו 'לחזור למוטב' ולהפוך לסטרייטים. מאוחר יותר, השניים הודו כי הם מאוהבים זה בזה, וזמן קצר לאחר הכנס התגרשו כל אחד מאשתו ועברו לגור יחדיו ואף נישאו זה לזה בטקס פומבי. מקרה אחר שזכה להדים תקשורתיים נרחבים הינו של ג'ון פאולק, אחד מה-EX-GAYS המפורסמים ביותר בארה"ב, לאחר שהופיע באינספור תוכניות טלויזיה כמו '60 דקות', אופרה ווינפרי וכן בכתבת שער ב-Newsweek. פאולק נתפס 'על חם' במקום בילוי של הומואים בוושינגטון, ותועד במצלמה כשהוא נמלט מן המקום בבהלה לאחר שזוהה. דוגמות רבות אחרות התגלו לאורך השנים, למרות מאמצי ארגוני ה"המרה" להסתירם.

     

    כיום, השיטות שבהן משתמשים פסיכולוגים אשר מתיימרים להבטיח למטופל שינוי בנטייתו המינית הינן מגוונות, וברובן מתבססות על העיקרון הפשוט של התניה - מתגמלים את האדם באופן חיובי על התבטאויות והתנהגויות "הטרוסקסואליות" ובאופן שלילי על התבטאויות או התנהגויות "הומוסקסואליות".

     

    מאורר מספר כי תוצאותיהם של טיפולים כאלה עשויות להסב נזקים חמורים למטופלים. "אדם שטופל בעבר על ידי מטפל ישראלי שאמר כי יוכל להפוך אותו לסטרייט הופנה אלי לאחר שניסה להתאבד בבליעת כדורים. המטופל ציין כי למרות שעברו למעלה מחמש עשרה שנה לאחר סיום ה"טיפול", הוא לא היה מסוגל כלל לקיים יחסי-מין עם גבר או עם אישה. אלה המקומות שאליהם עלולים להגיע, ואכן מגיעים, מטופלים אשר מטפליהם מציעים להם אשליות-שווא על גן-עדן הטרוסקסואלי. מה שקורה בטיפולים אלו הוא למעשה שיתוף-פעולה וחבירה-יחדיו בין ההומופוביה של המטפל לבין ההומופוביה המופנמת של המטופל, שהשלכותיהן הרסניות ואף קטלניות לעתים עבור אותו מטופל".

     

    - מה התוצאות של טיפול לשינוי הנטייה המינית?

     

    "לצערי, בעבודתי ב'צוות מטפלים גיי-פרינדלי', מכון לפסיכותרפיה המתמחה בטיפול פסיכולוגי בגישה תומכת ובלתי-שיפוטית להומואים וללסביות, נתקלתי במספר לא מבוטל של מטופלים אשר פנו אלינו לאחר שבטיפול הקודם המטפל או המטפלת הבטיחו להם שיוכלו לעזור להם להתגבר על משיכתם לגברים". מאורר מציין כי "מדבריהם של מטופלים אלה עולה כי התוצאות המפוקפקות של הטיפולים היו למעשה חיסולה של יכולתם להגיב באופן מיני לאחרים, וזאת לאחר שלימדו אותם להדחיק, להכחיש ולשנוא את מיניותם. זאת ועוד: כל המטופלים הללו, ללא יוצא מן הכלל, דיווחו על כך שהדרך היחידה שבה הצליחו להגיע לזיקפה או לאורגזמה בעת מגע מיני עם אישה הייתה על-ידי פנטזיות מיניות על גברים. זוהי ללא ספק "הצלחה טיפולית" מפוקפקת ביותר".

     

    "בנוסף", הוא אומר, "לא מעט מהמטופלים הללו הגיעו כאשר הם במצב דיכאוני קשה, עם הערכה עצמית נמוכה ביותר הגובלת בשנאה עצמית ממש, קשיים ניכרים בתפקוד המיני וקשיים ביצירת קשרים בינאישיים. מדבריהם, אשר חזרו על עצמם במספר רב של ראיונות קליניים אשר ערכתי, עלתה בבירור העובדה כי "הטיפול הפסיכולוגי" אשר עברו היווה קטליזטור לשנאתם את מיניותם ואת עצמם. זכור לי בבירור מקרה מסויים שבו כאשר המטופלת, צעירה מרקע דתי, נשברה ואמרה למטפל שהיא לא יכולה עוד ושהיא רוצה שיעזור לה לקבל את עצמה כלסבית, המטפל הודיע לה שהוא מאוכזב ממנה ושהוא מסיים את הטיפול בה. היא נותרה כשהיא המומה, נבגדת, פגועה עד עמקי נשמתה ובמצב אובדני. המטפל שלה, שבו היא כל כך בטחה, למעשה נטש אותה כאשר החליטה להפסיק לספוג עוד עמדות נגטיביסטיות כלפי חלק שהוא חלק מהותי מעצמה".

     

    "נכון להיום", אומר מאורר, "כל ארגוני בריאות הנפש בארצות הברית הוציאו הצהרות אשר מזהירות את ציבור המטפלים מפני עיסוק ב'טיפולי המרה' של הומוסקסואליות, וזאת מאחר וטיפולים אלו משוללי כל בסיס מחקרי. זאת ועוד - כללי האתיקה של ה-APA, ארגון הפסיכולוגים האמריקני, רואים בהצעה או ביצוע של טיפול שכזה משום עבירה על האתיקה המקצועית.

     

    "עיוות של מחקרים ועובדות"

     

    "בקשר לדבריו של ד"ר אליצור, הייתי אומר שיש להיזהר מלקבל דברים שנאמרים על-ידי אנשי רוח ופיזיקאים אשר אינם פסיכולוגים שטיפלו בפועל באנשים, ואשר ככל הידוע לי, לא עברו הכשרה כמטפלים, ואינם מודעים, ככל הנראה, להשלכות הקליניות של אמירותיהם והצעותיהם".

     

    בהתייחסו לטיעוני של ד"ר אליצור בדבר אי-תקפותם של מחקריו של קינסי, אומר מאורר כי "מחקריו של קינסי נערכו על אוכלוסיות עצומות-מימדים של נבדקים, ובכתבה בחרו להתייחס רק לאחד ממחקריו השנויים-במחלוקת לגבי אוכלוסיית בית כלא. עם תקפותן של תוצאות מחקריו האחרים ורחבי ההיקף קשה להתווכח". מאורר מוסיף כי "קינסי ראיין 5300 גברים במסגרת המחקר, בראיונות עומק מפורטים שנערכו פנים אל פנים. הוא מצא כי 10% מהגברים היו (פחות או יותר) הומוסקסואלים באופן אקסקלוסיבי. מחקרי המשך שנערכו על-ידי עמיתיו בקרב אוכלוסיות קולג' מצאו ממצאים דומים".

     

    - אז כמה הומואים ישנם, בעצם?

     

    "במחקרים שונים לאורך השנים קיימת שונות רבה בנתונים. בין המחקרים האחרונים בתחום: 1989 – ל-20% מהגברים היתה התנסות מינית עם גבר בה הגיעו לאורגזמה. 1991 – בין 5% ל-6% מהנשאלים השיבו שהם מגדירים עצמם כהומואים. 1993 – 9% מהגברים ציינו כי היו להם התנסויות הומוסקסואליות רבות ו-4% הגדירו עצמם כהומואים. 1994 – 9% מהגברים דיווחו על מגע מיני עם גבר בבגרות. 1995 – 6.5% מהגברים קיימו יחסי מין עם גברים בחמש השנים האחרונות. במספר סקירות ספרות של המחקרים בתחום, החוקרים מצביעים על מספרים דומים: בין 5 ל-7 אחוזים כאשר המדובר בהצהרה על 'זהות הומוסקסואלית' ועל מספרים גבוהים בהרבה (בין 4 ל-17 אחוזים) כאשר המדובר אך ורק בהתנהגות מינית הומוסקסואלית".

     

    - ד"ר אליצור טוען שהומואים מתאבדים יותר בגלל חוסר נאמנות וחוסר יכולת למצוא בני זוג.

     

    "רובם המכריע של המחקרים מראים אחוז גבוה של מתאבדים הומואים צעירים לעומת לסביות צעירות, ומסבירים זאת לא בהיעדרם של בני זוג פוטנציאליים - טענה מביכה אשר משמיע ד"ר אליצור ואשר תיזכר ככזו עוד זמן רב - אלא לסיבות שקשורות לקשיים הנובעים מהומופוביה בציבור, עמדות שליליות כלפי הומואים וחשש מתגובת הסביבה והקרובים".

     

    "הטענה בדבר חוסר נאמנות של הומוסקסואלים הינה משוללת בסיס. נראה כי הכתבת או ד"ר אליצור לא קראו את ספרם של מקווירת'ר ומטיסון, אותו הם מצטטים, או שלא הבינו את דבריהם כהלכה. החוקרים אכן כותבים שהסדר כלשהו של 'קשר פתוח' (היינו, של אי מונוגמיה) הינו אחד המנבאים החזקים של השרדותו של קשר הומוסקסואלי לאחר חמש שנים. ואולם, ואת זאת יש להבין כהלכה: עבור אותם בני זוג עובדת היות הקשר פתוח לא הפכה את בני זוגם לבלתי נאמנים. נהפוך הוא: החוקרים טוענים כי גם אצל הומואים קיימת חשיבות רבה לגבולות ולנאמנות, רק שהגבולות הללו משורטטים באופן השונה מגבולותיהם של זוגות הטרוסקסואליים".

     

    "המסקנה של אליצור, או של העיתונאית, כי היעדר בלעדיות מינית פוגם בשלוות הנפש של הומוסקסואלים נובעת מאי-הבנה של המודל שמציעים החוקרים לגבי המיניות בזוגיות הומוסקסואלית. מסקנתם הינה דוגמא קלאסית לניסיון מוטעה להחיל תפיסות וסטראוטיפים הטרוסקסואליים על פרטים וזוגות הומוסקסואליים, שמוביל למסקנות שגויות כגון "חוסר הנאמנות של הגברים ההומוסקסואלים".

     

    טל איתן חבר במערכת ynet, ממנהלי פורטל האינטרנט GoGay והעורך המדעי של אתר GayMed, אתר הבריאות של הקהילה ההומו-לסבית

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי אף פי
    הומואים. שינוי נטיה מינית - הליך רפואי לא אתי
    צילום: איי אף פי
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים