מלחמה קרה

דיבור צפוף 

תסלחו לי שאני לא מצליחה להתלהב. תסלחו לי אם אני מצפה ליותר מזה. ושבאמת לא אכפת לי מי כתב ומדוע, לא את "חדר מלחמה" ולא כל דבר אחר, כל עוד המוצר הטלוויזיוני המוגמר חי ונושם. כאן, כבר שני פרקים ברצף, המוצר רק מדקלם.

אני לא יודעת מנין הגיע הסטקטו הצבאי-קצר אל כל הדמויות כאחת. אם קוראים להם רונן או רענן, יעל או פינטו, באמת לא חשוב, מפני שכו-לם מדברים באותה שפה עצמה: משפטי מחץ (כל משפט שלישי בערך, ולא חשוב על מה מדברים) נורים מתוך פיות קפוצי-הבעה, ואחריהם נורים עוד אחד או שניים. אם יש למי מן הדמויות ב"חדר מלחמה" קצת מזל, אז יש לה גם פאוזה בתסריט. זאת מנוצלת לביטוי של הבעה כללית אחת, משהו בין כלבלב נוגה ופגוע לבין נרגן מתוסכל. איש אינו יוצא מכליו, איש אינו אומר "אה..." ומגרד בפדחת, איש אינו נוטל פסק זמן של שנייה וחצי כדי לחשוב. וכך, שיחה על רצח שזה עתה התבצע עוברת באותו טון עצמו כמו שיחת חיזור וכמו שיחה על תפקודו של ראש הממשלה באיזה משבר עתידי, ובערך אחרי רבע שעה הבליל כה אחיד, כה עיסתי, עד שהנפש פתאום משוועת לפרסומות.

ועכשיו נעשה תרגיל מחשבתי קטן: עצמו את העיניים ותנסו להיזכר במשפטים שאומרות הדמויות בשני הפרקים שראיתם. הפסדתם משהו? נכון שלא? נכון שבעצם – הבה ונודה בזה – ישבתם מול רדיו מצולם?

"חדר מלחמה", עד כה, זקוקה בדחיפות ליציאה החוצה מן החדרים האפלוליים וחסרי המשמעות בהן היא מתרחשת. היא זקוקה לאוויר, לאיזהו מרווח בין סצנת-סטקטו אחת לרעותה. הלא גם לבחורינו המצויינים בשרותים החשאיים מגיע מדי פעם לנשום. אפילו ב"הבית הלבן" וב"24", שתי ההשראות הגדולות של "חדר מלחמה", מישהו נתפס מדי פעם כשהוא סתם בוהה ונושם. ועוד יותר מזה זקוקה הסדרה בדחיפות לאפיון קולי של הדמויות, כדי שנבחין לא רק בין ששון גבאי לבין כולם, אלא בין כל אחד למשנהו. בינתיים, היחיד שלא נכנע לסטקטו הוא אכן ששון גבאי – אבל גם הוא כבול לצורך לשחרר פאנץ' ליין כל שלושה משפטים. איכשהו, אצלו הם נשמעים כאילו הם ספוגים במעט יותר רגש. אבל רק מעט.

ביאליק ברשת 

פרוייקט בן יהודה הוא, בפשטות, אחד הדברים היפים ביותר ברשת בעברית. ראשיתו במשוגע לדבר, אסף ברטוב, שלא נח ולא שקט עד שהוציא תחת ידיו משהו שיכול להיות "פרוייקט גוטנברג" הישראלי, לו רק יימצאו לו תומכים ומימון. אנא, היכנסו – עכשיו גם ביאליק מתחיל להתגורר שם. לא תמצאו בו מה שתוכלו למצוא בחנויות הספרים, מפני שהחנויות מחזיקות בדרך כלל רק ספרים-עוללים, כאלה שבקושי יבש עליהם הדיו ובתוך שלושה חודשים הם נשלחים חזרה למחסני ההוצאות, אם לא הפכו ל"דבר הבא".

פרוייקט בן יהודה מיועד להפוך את הקלאסיקה של הספרות העברית לנגישה יותר, ולשם כך מועתקות היצירות לפורמט הניתן לקריאה ולחיפוש באינטרנט. הפרוייקט הוא התשובה (הציונית?) ההולמת לתרבות הקרא-וזרוק, להרגלי צריכה מוגבלים בזמן, לנטייה לראות בספרות משהו שאם לא נולד אמש, כבר אינו ראוי לקריאה. וכך, בפרוייקט בן יהודה,"הדבר הבא" יהיה כותר שזכויות היוצרים לגביו כבר התפוגגו לגמרי. מבחינה כרונולוגית, כעת הגיע תורו של ביאליק, וגם הוא מגיע לרשת כמו כל מי ששוכן בה לפניו – בעזרתם האדיבה עד מאוד של מתנדבים.

ואני לא מצליחה להבין מדוע משרד החינוך אינו מממן את הפרוייקט ונוטל עליו חסות. בעצם, אולי משרד ראש הממשלה צריך לעשות זאת, בעיקבות חרדתו המתוקשרת של רוה"מ לגורלה של השפה העברית. קל לדבר, קשה לעשות?