אודיסיאה

כשהייתי בן עשר לימד אותי אבי את מלאכת ההיגוי. אחד מאנשי הצוות הביא שרפרף קטן, כדי שאוכל להגיע לגלגל ההגה.

בתחילה החזיק אבי בהגה יחד עמי; אחר־כך למדתי להחזיקו בעצמי, לפי פקודותיו של רב־החובל. "שמאלה עשר," היה אבי פוקד. "שמאלה עשר, אדוני!" הייתי משיב, ומסובב את ההגה. "ימינה חמש," היה קורא. "ימינה חמש," הייתי עונה, ומסובב את ההגה. ואז הגיע החלק הקשה ביותר: "שמור קורס," היה אבי פוקד, ואני הייתי צריך להיעזר במצפן האונייה כדי לשמור על כיוון ההפלגה בדיוק כפי שהיה בעת שנתן אבי את הפקודה. זה היה קשה.

אונייה אינה מכונית (כפי שהתברר לי כעבור שנים, כשהגעתי לגיל הנהיגה החוקי). אונייה מגיבה לאט, וההתמד (אינרציה) שלה גדול מאוד. אם אונייה התחילה להסתובב, היא תמשיך בתנועה זו גם אם ההגה שלה מיושר. במקרה זה צריך לסובב את ההגה בכיוון ההפוך כדי לבלום את הסיבוב, עד שהאונייה נענית. ואז צריך לסובב את ההגה שוב, בכיוון ההפוך, בתקווה לייצב את האונייה בכיוון הנדרש. ההיגוי לפי מצפן הוא אמנות ומדע כאחד, כפי שלמדתי כבר בגיל עשר.

במרוצת השנים פיתחתי תחושה למצפן ולהגה. הוקרתי את האמון שנתן בי אבי – היו באונייה הזאת שבע־מאות נפשות – ועבדתי קשה כדי לעשות את המלאכה בהצטיינות. שנים רבות חלפו מאז, ועדיין אני שומע באוזני רוחי את טקטוק המצפן, מעלה אחר מעלה, עם סיבוב האונייה; קצב הטקטוק שיקף את מהירות הפנייה, ולכן את עוצמת התנועה שהיה עלי לעשות על־מנת לבלום אותה. האתגר הגדול ביותר שניצב לפני כהגאי צעיר נקרה בדרכי רק שלוש או ארבע שנים אחרי שאחזתי בהגה לראשונה, כשביקש ממני אבי להעביר את ספינתו במצר מֶסִינָה.

מצר מסינה הוא מעבר ימי צר בין מחוז קלבריה שבקצה הדרומי של איטליה לבין האי סיציליה. מכיוון שהמצר מחבר שני ימים שונים, במסגרתו הרחבה של הים התיכון – הים הטירֶני והים היוֹני, שמפרידים ביניהם גושי יבשה גדולים – עוברים בו זרמים פראיים מן הכניסה שבדרום המצר לעבר המוצא הצר שמול העיר מסינה בסיציליה. העברת אונייה במצר הזה היא אתגר גם להגאי ותיק ומנוסה.

הייתה זו שעת לילה, ובעת שעשינו את דרכנו צפונה ראיתי במרחקים את אורות הכפרים והערים משני צדדיה של האונייה. כשהגענו לצוואר הבקבוק של מסינה התחילה האונייה לרעוד מחמת הזרמים הגועשים, שהתכנסו יחדיו במעבר הצר. עוצמת הזרם הלכה וגברה, טקטוקי המצפן נעשו יותר ויותר תכופים, והיה עלי לסובב את ההגה שמאלה, ומיד ימינה, ושוב שמאלה במהירות, כדי למנוע היגוי־יתר.

לפעמים דומה היה שהאונייה נכנעת לזרמים, אבל לא הייתי מוכן להניח לים לנצח בהתמודדות הזאת. כשהגחנו מן המצר ומצאנו את עצמנו שוב בים שקט יותר, ניגש אלי אבי. עמדנו לרגע יחד וצפינו בזוהרה הלוחש של הלבה הניתזת למרומי האוויר, במרווחי זמן קבועים, מן האי סטרומבולי בים הטירני שאליו נכנסנו זה־עתה. "כל הכבוד," אמר אבי בשקט. מכאן עשינו את דרכנו בשלום אל מחוז חפצנו בדרום איטליה.

שנים רבות אחר־כך שוב מצאתי את עצמי באיטליה הדרומית שטופת השמש, מסבירת הפנים. ושוב הביא אותי שמה המצפן. באתי לבקש את מקורותיו של אותו מכשיר מסתורי שכה הקסים אותי משחר ילדותי, המכשיר שחולל מהפכה בניווט.

מרגע שיצאתי את סָלֶרנוֹ, בכביש החוף המוליך מערבה לאָמָלפִי, נעשתה הדרך עקלקלה מאין כמוה. נאלצתי להוריד הילוך, אבל אלפא רומיאו 156 בנויה לנהיגה בעיקולים בוגדניים שכאלה; המנוע הִמהם והגלגלים דבקו בכביש בלי להרפות כשעברתי את העיקול החד הראשון. היה זה יום שישי אחר הצהריים בתחילת הקיץ, ויותר מדי נהגים התמודדו עם הכביש הצר ההוא בין המצוקים התלולים.

הסתכלתי סביבי. מימין, משטח סלע מאונך מזדקר כלפי שמים; משמאל, מצוקים תלולים צוללים אל הים. כשהתקרבתי למחוז חפצי נעשתה הצמחייה צפופה יותר: עצי זית שגזעיהם מסוקסים; הרדופים אדומים ולבנים; בוגנוויליות סגולות; עצי חושחש ותפוז שענפיהם שחוחים תחת נטל הפרי הבשל. אחרי עוד כמה קילומטרים התחלתי לראות את בתי האבן והטיח שבנו תושבי קוֹסטיֵירָה אָמָלפִיטָאנָה במדרונות הטרשיים.

כעבור שעה, כאשר עברה המכונית את הפנייה החדה האחרונה והגיחה מתוך מנהרה קצרה, ראיתי מתחתי את העיר אמלפי, על חופו של מפרץ כחול עמוק. החניתי את רכבי בצד הכביש וירדתי ברגל אל הנמל העתיק במדרגות צרות, בין בתים מטופחים עם אדניות של גרניום בחלונותיהם. בדרכי עברתי ליד בית־מלון בעל שלט דהוי: הוטל לה בּוּסוֹלָה – "מלון המצפן".

כעבור שעה קלה הייתי במרכז אמלפי, העיר שנבנתה סביב הנמל הקטן. מעל שער קשתי ראיתי לוח הנצחה עשוי ארד ובו כתובת באיטלקית:

איטליה כולה, ועמה אמלפי, חייבת לשבח את המצאתו הגדולה של המצפן המגנטי, שבלעדיה לא היו נפתחות לפני הציוויליזציה אמריקה וארצות אחרות שטרם נחקרו. אמלפי מנציחה את תהילתה השגיבה של איטליה בכבוד המיוחד שהיא חולקת לבנה בן־האלמוות פלאביו ג'וֹיה, מגלהו ברוך־המזל של המצפן המגנטי. 1302–1902.

המקורות ההיסטוריים שבהם עיינתי בחיפושי אחר המצפן נקבו בשמה של אמלפי כמקום המצאתו באירופה, ואחדים מהם הזכירו את שמו של פלאביו ג'ויה. ברחובות אמלפי ובכל האנדרטאות שלה, הוא היה איש חי וקיים, בשר ודם, אבל מי היה האיש?

נ

כנסתי לחנות ספרים בכיכר המרכזית. היו שם ספרים על כל נושא בעולם, באיטלקית ובשפות אחרות. אבל לא היה אף ספר אחד, אפילו לא ספרון, על המהולל בבני אמלפי; אף לא מילה על פלאביו ג'ויה. שאלתי על פלאביו ג'ויה ברחובות, בחנויות ובמרכז התיירות, אבל דומה שאיש לא ידע היכן אוכל למצוא מידע על האיש ועל המצאתו. חלפתי ליד תחנת האוטובוסים. השלט על האוטובוס נשא את שמה של חברת האוטובוסים המקומית: פלאביו ג'ויה. באמלפי, פלאביו ג'ויה מצוי בכל מקום, ואינו מצוי כלל. גמרתי אומר לברר עוד פרטים על ממציא המצפן, אבל איפה אמצא אותם? בסופו של דבר קיבלתי עצה משוטר.

"נסה את מרכז התרבות של אמלפי," אמר בתשובה לשאלתי על פלאביו ג'ויה. הוא כיוון אותי אל סמטה אחורית נידחת, הרחק ממרכז העיר הגדוש בתיירים רודפי שמש. הלכתי ברחובות הצרים של החלק הנסתר של אמלפי, טיפסתי בגרם מדרגות, הקפתי בניין חסר תואר והדר ונכנסתי למרכז התרבות. "כן, בהחלט, יש לנו קצת חומר על פלאביו ג'ויה," אמר הארכיבר. "אבל אתה צריך לדעת: לגמרי לא ברור אם היה בכלל איש כזה. הנה, קרא את זה לפני שאתה ממשיך הלאה," אמר ונתן לי עלון שבו צוטטו דבריו של היסטוריון איטלקי, האב טִימוֹטֶאוֹ בֶּרטֶלי. התחלתי לקרוא:

פלאביו ג'ויה לא היה ולא נברא. הוא מייצג רק מין מיתוס שנולד זמן רב אחרי תקופת חייו המשוערת, ולכן קיומו מפוקפק. אין הוא אלא פנטסיה שנרקחה בדמיונם הדרומי הפורה של בני אמלפי ומקומות אחרים...

"אז בשביל זה עשיתי את כל הדרך," מלמלתי, "בשביל דמיון דרומי פורה?" הרמתי את מבטי מן העלון של ברטלי וראיתי את חיוכו העדין של הארכיבר. בעיניו השתקפה חוכמת הדורות של מלומדים איטלקים, ארכיברים, עורכים ואספנים קפדנים של עובדות עתיקות.

"אל תתייאש במהירות שכזו, פרופסורֶה," אמר. "עברת דרך ארוכה, אבל אני חושב שהגעת למקום הנכון לפתור את חידתך."

הוא הצניח בחבטה ערימה של ספרים ישנים ומאובקים על השולחן לפני, ומיד נפרד מעלי ונעלם במשרדו. ישבתי לי בחדר הקריאה המהביל של המרכז לתרבות ולהיסטוריה של אמלפי, ונטלתי את הספר שבראש הערימה. פתחתי את הדפים המצהיבים והתחלתי לקרוא ספר מוזר: מסה בת מאתיים שנה שנכתבה בצרפתית, אבל יצאה לאור בנפולי. המחבר ערך מחקר מעמיק בשיטות ניווט עתיקות, ולטענתו, עלה בידו לזהות את השיטות ששימשו את אודיסאוס.