שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יסודות הטרגדיה
    "רקוויאם גרמני" מאת עמוס אילון הוא ספר מורכב ומרתק שמוקדש ליהודי גרמניה, שביקשו להיות חלק ממדינה שלא רצתה בהם: החל מהיום שבו נכנס הפילוסוף משה מנדלסון אל ברלין ועד ליום שבו חנה ארנדט נסה מפניה. אריאנה מלמד ממליצה
    "רקוויאם גרמני", כך בחר עמוס אילון לקרוא לספר – אבל רק במהדורה העברית. הספר, כרך מצויין שמוקדש ליהודי גרמניה - מיום שבו נכנס משה מנדלסון פילוסוף ויהודי, אל העיר ברלין ועד ליום שבו חנה ארנדט, פילוסופית ויהודיה, נסה מפני העיר ומפני גרמניה כולה בשנת 1933.

     

    הספר נכתב במקור באנגלית וקראו לו "The Pity of It All". משום מה נעלם כל זכר לצער שבשם כשהתגלגל לעברית. ברורה יותר האירוניה העמוקה שבבחירה ב"רקוויאם", תפילת האשכבה, במקום ב"קדיש" או בצירוף של שניהם. והשם רב משמעי יותר משירו של ג'יימס פנטון, שמופיע כמין מוטו לספר לפני תחילתו.

     

    גרמניה כגאולה

     

    חלק מן הטרגדיה של יהודי גרמניה נבע מן האמונה העמוקה והמתמשכת, שהם גרמנים יותר מאשר הם יהודים, וכי במאבק על נפשותיהם דינה של התרבות החדשה והנאורה לגבור על המורשת העתיקה והמאובנת. אם צדקו או טעו, אין לדעת: במקום שבו גיבשו יהודי גרמניה זהויות לאומיות, רחשו במסתרים וגם על פני השטח תביעות לזהות גרמנית שבה אין מקום ליהודים. סופו של הסיפור מוכר לנו היטב, אבל לא ראשיתו והתנהלותו, לא שיאיו והאנקדוטות הקטנות שלו.

     

    ולשם כך מתייצב אילון לצידו של משה מנדלסון בן ה-14 שבא לברלין לקנות דעת בשנת 1743 והיה לאחד מגדולי הפילוסופים הגרמניים, ומתחיל לספר סיפור
    מורכב, מרתק, מכעיס, חידתי, מרומם רוח – וכמובן, טרגי. אין מוכשר וראוי ממנו למלאכה הזאת. גם כשקוראים מכלי שני, בתרגום, תמיד נעים לפגוש שוב בסגנונו הייחודי של אילון: האיש יודע לרקוח תערובת מרנינה של נשגב ושל בנאלי, של עיוני-פילוסופי ושל אנקדוטלי, וכך להאיר את ההתרחשויות הסבוכות ביותר בסיפורים אישיים על אודות מי שנטל בהם חלק, תוך כדי שהוא אינו חוסך מן הנפשות הפועלות את אבחנותיו האירוניות. כבר בעמוד הראשון, בפורטרט המהיר של מנדלסון שהוא מצייר, שואל אילון אם נעל נעליים בעת שנכנס לברלין ומגיע למסקנה שככל הנראה היה יחף: עד לדור שלישי של מנדלסונים, שגם הם יגיחו אל הספר ויתרמו את תרומתם לתרבות הגרמנית המתעצמת, ייחרט הנער היחף בזכרונו של הקורא.

     

    אין זה המקום ל"סיכום העלילה", מפני שהיחסים בין יהודים לבין גרמניה, והיחסים בין יהודים לבין גרמנים, ידעו תהפוכות ומשברים, שיאים וסופים טרגיים קטנים – עד לסוף הגדול האחד. מי שרצה, יכול היה ללמוד לקח היסטורי קשה עוד לפני הסוף ההוא, שכן עולה בבירור כי בכל פעם שתהפוכות פוליטיות רציניות התרגשו על גרמניה, איכשהו נעורו השדים מרבצם ויהודים שילמו את המחיר. בפוגרומים קטנים, בהתנכלות מתמשכת, באיבה ובחשדנות שלא פחתו לרגע, בעוד היהודים ממשיכים במאמץ העילאי להיטמע בתוך הגרמניות, להצעידה לשיאים חדשים, להיות חלק ממנה.

     

    לפעמים נקרא הספר הזה כמו אנתולוגיה לדברי ימי המי-ומי בתרבות הגרמנית. מנדלסון והיינה, תיאודור לסינג ופליקס מנדלסון-ברתולדי, קארל מארקס וזיגמונד פרויד ותיאודור הרצל ופרנץ קפקא וגוסטב מאהלר ומרטין בובר, אלזה לסקר שילר וולטר בנימין וחנה ארנדט, כמובן – אלה רק מעטים מגיבוריהן של תקופות מזהירות-חשוכות, נאורות-דמוניות, בהיסטוריה הגרמנית. גם מי מביניהם שלא חי בגבולותיה של גרמניה, הבעייה המרכזית של הגיבורים הללו, שכולם משורטטים אצל אילון באותה תערובת מצויינת של אמפתיה ולגלוג דקיק ומנומס, היתה ככל הנראה האמביוולנטיות: לא רק זו שבלב, שלעתים קרובות נפתרה בהתנצרות מתוך נוחות או בנישואי תערובת, אלא גם זו שהסביבה כפתה על יהודי גרמניה דווקא כשהיו יותר-גרמנים-מגרמנים: היא שבה והטיחה בהם את היהודי שבהם, את הגורל של זרותם. בין אם הוקעו שוב כרוצחי ישו ובין אם היו מטרה לחיציה של אנטישמיות חדשה, הם נותרו זרים – גם כשלא רצו להבין זאת, גם כשמחו נמרצות, גם כשחירפו את נפשם במלחמות הכי פטריוטיות. ולמרבה הפליאה – אותה פליאה שתלווה את הקריאה בספר הזה עד תומו – הם המשיכו להתעקש על הגרמניות כמפלט, כסוג של גאולה, עד לרגע האחרון.

     

    הרעם הגרמני מתגלגל לאט

     

    בצדק כותב אילון כי עדיין אין בידינו ביוגרפיה טובה של היינריך היינה, גאון רבגוני ומסוכסך שידע לנסח זאת טוב יותר מכל אלה שבאו אחריו, ולראייה הוא מצטט נבואה אחת של היינה משנת 1834 שנמעניה היו דווקא הצרפתים. היינה חי אז בגלות פוליטית בפאריז, היה המשורר הגרמני המוערך ביותר - והיהודי ביותר – של דורו, וכתב כך:

     

    "היזהרו!...בגרמניה תתחולל דרמה שלידה תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה בלתי מזיקה. הנצרות דיכאה את הלהט המיליטריסטי של הגרמנים לזמן מה אך לא הרסה אותו: מייד כאשר יישבר הקמע המרסן, תעלה הפראות מחדש... הזעם הנורא עליו שרים ומדברים משוררים נורדיים... אלי האבן העתיקים יקומו מעפר וישטפו אבק בן אלף שנים מעיניהם. תור יצעד קדימה עם פטישו הגדול וינפץ את הקתדרלות הגותיות.

     

    "הרעם הגרמני...מתגלגל לאט אך בוא יבוא. וכאשר תשמעו אותו רועם, כפי שלא רעם עוד מעולם, דעו לכם שישיג את מטרתו".

     

    ככל שהתהדקו יחסיהם עם גרמניה המאוחדת והליברלית, ככל שגברו מעשי ההתנכלות ליהודי מזרח אירופה, ככל שנשבו רוחות פוליטיות חדשות באירופה וקראו לפתרון הבעיה היהודית – יהודי גרמניה הלכו והתבצרו בתוך האומה שלא רצתה בהם אך נזקקה להם. אילון מתעד את ההצלחות בתחומי הרוח והכלכלה, המדע והאמנות, הפוליטיקה והעיתונות – ובצידם מתעד נאמנה גם את התעוררותם של השדים, פעם אחר פעם, כמין טרגדיה שכבר היתה צריכה להיות ידועה ומובנת לקורבנותיה העתידיים. ואולי לא יכולה היתה להיות מובנת מכוח הבחירה שלהם: אילון לא שופט, לא מכריע – רק רואה אותם בגאונם וגם בקלונם.

     

    בספר המורכב והיפהפה הזה, אילון מצליח לשוב להישגים המרשימים שלו כביוגרף ב"הרצל" וכמתעד האירוני ווהאוהב של "הישראלים". כמעט תמיד מרוחק מנושאיו במידה מספקת כדי לבחון את שגיונותיהם, כמעט תמיד כרוך אחריהם באהבה ובהערכה – ותמיד, בלי סייג, מתעד נאמן וכותב בחסד.

     

    בתפילת הקדיש כמו בתפילת הרקוויאם, אין שואלים את בורא העולם מדוע מישהו מת. הקדיש נהגה בחופזה ובנגינה מונוטונית. מיטב מלחיניה של אירופה חיברו רקוויאמים מופלאים. היינה ביקש שלא יאמרו קדיש על קברו: הוא גם לא רצה שישירו מיסה. ובסופו של דבר, אילון צודק בבחירה של השם העברי לספרו דווקא מתוך האהבה וההזדהות עם גיבוריו. את הקדיש לא היו מבינים, הרקוויאם היה מוכר להם היטב, ולפיכך ייתכן שהוא התפילה הראוייה לעילוי נשמתם. מבחירה או מכורח, זה כבר נתון לשיפוטו של הקורא.

     

    "רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933" מאת עמוס אילון. מאנגלית: דני אורבך. דביר, 460 עמודים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים