בלב הציונות הדתית

הויכוח המר החוצה היום את הציונות הדתית איננו ויכוח בין "מתונים" ובין "מיליטנטים". המתנגדים בחריפות לסירוב פקודה אינם רואים עקירת יהודים מאדמתם בחומרה פחותה מכפי שרואים אותה חבריהם, המצדדים בסירוב פקודה בנחישות. אלה ואלה סבורים כי תוכנית ההתנתקות היא סכנה לקיומה של מדינת ישראל, אלה ואלה מוכנים להקריב הרבה מאוד למען העם והארץ. הוויכוח ביניהם הוא ויכוח פרגמטי: האם סירוב פקודת העקירה הוא טוב או רע לעם ולארץ, מועיל למדינת ישראל או מזיק לה, בונה או הורס.

זה עלול להישמע כמו התנשאות, באוזני הבטוחים כי עקירת יהודים מאדמתם היא מטרתה האחת והיחידה של הציונות בעת הזאת. זה עלול להישמע מופרך, בימים שבהם שרון ונושאי כליו החדשים מציירים את מתנגדי ההתנתקות כאויביה המסוכנים של מדינת ישראל, ואת הציונות הדתית כאויב מספר 1. רבים מתקוממים נגד עצם היומרה של "המתנחלים" האיומים האלה להחליט מה טוב ומה רע למדינה. אבל אנשי הציונות הדתית אינם מרשים לעצמם לפעול על-פי שיקולים יחצ"ניים. המדינה יקרה להם מכדי לסייע לה לנתק את עצמה לדעת רק כדי שהם ייראו "נחמדים" או "מתונים", או כדי שראש ממשלת הנסיגה יגיד שהם מלח הארץ.

תמיכתם של חלק מרבני הציונות הדתית בסירוב פקודה, והירתמותם של אנשי ציבור ושל חיילים וקצינים לפעול להפצת הסירוב הזה, נובעת מהשקפתם המוטעית שאין דרך אחרת להציל את המפעל הציוני. למרבה הצער קיים בין השורות גם מיעוט קטן וקיצוני, שכבר התגרש מן המדינה וסירוב הפקודה הוא לדידו שטר הגט. אבל רוב נושאי דגל הסירוב הם אזרחים נאמנים העושים זאת בלב קרוע, מתוך דאגה אמיתית לצה"ל וליסודות שעליהם מושתתת המדינה היהודית. הם מאמינים כי הסירוב הוא אמצעי המאבק האחרון, שעוד נותר בידי הנאמנים. ובעודם מחתימים אלפים על עצומות, הם מקווים שלעולם לא יגיע היום שבו ייאלצו לסרב פקודה בפועל: עצם האיום בסירוב רחב היקף עשוי לגרום לשרון לחזור בו מכוונותיו.

רבנים חשובים אחרים, המתנגדים בכל מאודם לסירוב פקודה, ועימם אנשי ציבור, חיילים וקצינים בכירים, אינם פחות נחושים בדעתם למנוע את העקירה. עובדה שרבים מהם קוראים בקול רם ל"סרבנות אזרחית" המונית, פסיבית וחוקית. הם מסרבים לסירוב צבאי לא מפני שחשובה להם תדמית הציונות הדתית, אלא מפני שחשובה להם המדינה. פילוג צה"ל לצבא "ימני" וצבא "שמאלי" פירושו ערעור יסודות המדינה עד כדי סכנת חורבן, ומה יקרה אז, לא לגוש קטיף וליישובי צפון השומרון בלבד אלא לנס הציוני כולו?

יכפישו אותה שרון ועושי דברו כאוות נפשם, הציונות הדתית יודעת שעליה להבליג, להישאר שותפה מלאה במדינה הזאת ולהמשיך לתרום את חלקה החיוני בצבא, בחינוך, ברווחה ובחיזוק האחיזה היהודית ברחבי הארץ.

לא די שהיא תיאבק בכל כוחה נגד תוכנית ההתנתקות: עליה לעשות זאת באחריות, באופן שלא רק ימנע עקירת יהודים מבתיהם אלא גם יבטיח את עתיד הבית הלאומי.