"תענוגות פאריס": חיים חדשים באזור ברסי

דרום–מזרח פאריס משתנה לבלי הכר. ראשית נחנכה בו הספרייה הגדולה, שצפנה חידוש: לעומת גראן–טראוו קודמים, פרט למרכז פומפידו, שהוקמו כל אחד בפני עצמו, היא חלק מפרויקט פיתוח סביבתי מקיף, המפיח חיים חדשים משני עברי הנהר. זו פאריס החדשה.

האזור שממערב לספרייה, ברובע ה–13, נמצא בתהליך בנייה מואץ. ממזרח, על הגדה הימנית, ברסי, לשעבר

שוק היינות הסיטונאי, גזרה שעברה בשנים האחרונות מהפך מוחלט. בדרום ברסי, בקוּר סנט–אמיליון, הוקם מרכז בילוי, אכילה ומסחר במתכונת של פיאצות קטנות. פארק יצחק רבין, שלכל אורכו נפרס אזור מגורים חדש, מחבר בין קור סנט–אמיליון לאצטדיון המקורה של ברסי, אולם האירועים הראשי של פאריס, המארח אירועי ספורט כמו אליפות צרפת הפתוחה בטניס, ושלל מופעי בידור. לצדו, המבנה החדיש של משרדי האוצר, המסחר והתעשייה, הנראה כחצי–גשר נטוי מעל לסן, שהוקם לצורך פינוי המשרד מארמון הלובר.

את פאריס החדשה פינקו בכלי תעבורה חדיש: קו המטרו 14, שנחנך בסוף שנות ה–90, ופועל לפי שעה — הוא בשלבי הארכה — מכיכר מאדלן ועד הספרייה, עבוֹר בברסי. הוא ממוחשב, ללא נהגים, מהיר מאוד, וטמון עמוק באדמה. קיר שקוף חוצץ בין רציף התחנה לפסים, הרכבת נעצרת מול דלתות בקיר, ודלתות הרכבת והתחנה נפתחים יחדיו. זו הפעם הראשונה בעולם, שרכבת תחתית משגרת תמונות לבקרה מרכזית מאוישת — בזכות שיטה חדשה, המנצלת את המנהרה כנושא גל השידור. שתי מצלמות בכל רכבת, ארבע מצלמות בכל תחנה ומערכת קול בכל קרון — כל נוסע יכול, בכל עת, לדבר עם הבקרה — מאפשרות לפקח על הבטיחות והביטחון.

הספרייה של "אלוהים"

"אני רוצה ספרייה…!" הכריז "אלוהים", הנשיא מיטראן, בנאום טלוויזיוני שנשא ב–14 ביולי 1988. כעבור חודשיים, נתן לראש–ממשלתו כתב–משימה לאמור: להקים "ספרייה גדולה מאוד, מסוג חדש בתכלית," ובלי לחסוך באמצעים — כמיליארד וחצי (!) דולר, לפי שער התקופה.

כך הוקמה לה ביבליוטק דה פראנס, או לה גראנד ביבליוטק, הספרייה הגדולה. ראש העיר שיראק סיפק במהירות רבה את הקרקע, שטח עצום על הגדה השמאלית, ואת כל הרשיונות. הספרייה, והפיתוח הסביבתי הכביר, היוו עניין משותף לשני היריבים הפוליטיים המושבעים, שבינתיים אחד מהם הלך לעולמו, והשני החליפו כנשיא.

הספרייה הלאומית הישנה, ספריית רישלייה עתיקת–היומין, היתה צפופה ולא נוחה. הספרים הוחזקו בתנאים גרועים, ואוצרותיה

היו זמינים רק למתי–מעט. אבל רק מדינה כצרפת, שכה מעריכה את הספר ועושה ממגיש תוכנית ספרותית, ברנאר פיבו, כוכב לאומי, מסוגלת להשקיע הון–עתק בספרייה גרנדיוזית, ובטיפול בספרים שהועברו אליה.

בחירת התוכנית של דומיניק פרו (Perrault), מתכנן צרפתי צעיר שזכה במכרז הבינלאומי, היתה משום תפנית: רבים מהפרויקטים הגדולים הקודמים תוכננו בידי אדריכלים זרים. פרו נבחר מפני שהשכיל לשלב את הספרייה בהקשר העירוני. לא בכדי נקראת תוכניתו "פיאצה לפאריס".

בדצמבר 1990 החלו העבודות באתר הנידח–משהו. ביקרתי שם ב–1991 ושוחחתי עם אנשי הפרויקט. כל מה שראיתי, היה בור ענקי מוקף חומה. קשה היה להאמין, שבתוך שלוש שנים תעמוד שם קריית–ספר - טעיתי. הספרייה מתבלטת מעל סביבתה בארבעה מגדלי פלדה וזכוכית אטומים, שיש הרואים סמליות באטימותם. שורשיהם נטועים עמוק מתחת לפני הקרקע, והם בוקעים לחלל האוויר בארבע קרנותיה של הפיאצה. כל מגדל מורכב משני אגפים צמודים, הנוטים זה כלפי זה בזווית של 90 מעלות - הם מדמים ספר פתוח, ו"סוגרים" את הפינות. מסילות הברזל המכוערות של תחנת אוסטרליץ הסמוכה כוסו ברחבה עצומה, ששולבה בפיאצה שפניה מרוצפות אריחי עץ.

כמו בלובר החדש, שוקעה התשתית, מכבישי גישה ועד למערכות המים, החשמל והמִחשוב, מתחת למכלול. במפלס התחתון עוצב גן גדול, שממנו הגישה לאולמות–העיון לחוקרים. מעליהם, אולמות לקהל הרחב. בטבעת החיצונית של פְּנים הרחבה, מאגרי

הספרים: 200 ק"מ של מדפים. היום, כ–2,000 עובדים משרתים כמה אלפי קוראים יומיים. בספרייה הלאומית הישנה, 1,200 עובדים שירתו רק כ–600 קוראים ביום.

הספרייה היא מבנה מרשים, אך חמוּר סבר. אין בו פנטזיה עיצובית כמו במרכז פומפידו. אין בו היופי של קריית המוסיקה בלה וילט. היא כמו ספר משעמם. אחת הגחמות העיצוביות היחידות שהרשה לעצמו פרו, והיא פנימית, היא להניף "כספות מיתולוגיות" בחלל אולמות העיון: תיבות נוי מרופדות, כמו תיבות תכשיטים ענקיות, עטופות מלמלה לבנה, המכילות ספרים נדירים. פרט לכך, הכול שואף ליעילות מרבית. עוד חידוש — אולי עולמי: חוקרים, שעבודתם מחייבת אותם לעבוד שבועות וחודשים בספרייה, יכולים לשכור תאי עבודה נעולים, הממוקמים גבוה בחלל האולם.

מערכת השינוע של הספרים מהמחסן הרחוק ביותר ועד דלפק ההשאלה, היא מנגנון ממוחשב של קרוניות כחולות, הנעות על מסילות ברחבי הבניין, קרביו וקומותיו, בכל הכיוונים, ובכל המצבים - גם במהופך. מנגנון פנימי הופך במקביל את ה"כיס" ובו הספרים, כך שהם אינם עלולים ליפול. 450 קרוניות משרתות 151 תחנות. הזמן הממוצע להשגת מסמך והבאתו לתעודתו אמור להיות חמש דקות, לעומת יותר מעשרים בספרייה הישנה.

טוב להיות ספר בצרפת

מבחינה כלכלית צרה, הכסף המושקע בספרייה יורד לטִמיון. בנו פרויקט ענקי (נכון שהבנייה סיפקה תעסוקה ישירה לאלפי פועלים, והזמנות לתשומות שהתפזרו במשק הלאומי). אך מעבר לזה, מה נותנים, בסך–הכול, אותם 1.5 מיליארד דולר? תנאים טובים יותר לקוראים ולספרים, ותו לא.

במדינה כצרפת אין ספק לגבי הצורך במקדש המוקדש לספר, אך היו לי השגות חברתיות. אחת הסיסמאות היתה: "להדביק את הפיגור". במה? ברמת שימורו של הספר, ובנגישות הקורא אליו. וגם לקדם את העתיד: הקומות העליונות של המגדלים נותרו ריקות. אין כוונה לשכן בהן מהגרים, זוגות צעירים או מחוסרי דיור. הן מיועדות למיליוני הביצים הספרותיות שטרם הוטלו, הספרים שייכתבו ויירכשו בעתיד. הלוואי ואיזו מדינה היתה מתכננת בצורה כה מדוקדקת את צורכי הדיור של תושביה הלא–מודפסים! טוב להיות ספר בצרפת. אם לבחור, מוטב להיות ספר מאשר הומלֶס.

הפיאצה זקוקה לזמן עד שתתערה בנוף ובתודעה. אך בתוך שנים מעטות היא תהווה אתר טיול לפאריסאים ולתיירים. סגור בימי חג, 3 יורו מעל גיל 16, תערוכות זמניות 5 יורו, ביקורים מודרכים משעה 14.00, רק בהזמנה מראש בטל: 0153794949. מטרו: Quai de la Gare. עד שיקום הגשר המתוכנן להולכי רגל, אפשר לעבור לברסי בקו 14 במטרו, או בגשר טולביאק שמדרום לספרייה.

מבלים בשוק היין

בעבר הרחוק היה ברסי אי. הממצאים שנתגלו בשנות ה–90 בחפירות שנערכו לצורך הבנייה החדשה במקום, והמוצגים באוראנז'רי של מוזיאון קארנאוואלה מלמדים ששם, בכפר דייגים, החל לפני 7,000 שנה היישוב הנקרא כיום פאריס. רחוב הפירוגות של ברסי (Les Pirogues de Bercy) הוא רמז לסירות הפריהיסטוריות שנתגלו בחפירות (פירוגה היא סירה בבול עץ מרוקן). אז דעו היכן דורכות רגליכם. אם כי, לאור המימצא החדש, ייתכן שפאריס לא נוסדה שם.

מדרום לקור סנט–אמיליון (מטרו) יש מרכז תערוכות, מלונות ובית–קולנוע חדיש. במרתפי-יינות באווני טרואר דה פראנס נמצא מוזיאון אר פורן (Arts Forains), אמנויות הירידים - מוזיאון פרטי של אספן יחיד, המציג אטרקציות של ירידים מסוף המאה ה–19 ועד

אמצע המאה ה–20 - קרוסלות, מכשירי–נגינה מכניים, אוטומטים מפוארים מוונציה. עולם שנעלם, נאסף באהבה - והוחזר לפעולה!

קור סנט-אמיליון הוא מקום נעים לשוטט בו, אבל קטן. באים בשביל הפארק הגדול, ששטחו 140 דונם. מרִחוב פראנסואה טריפו נכנסים לחלקו הראשון, אחר–כך חולפים בגשר מעל רחוב המוקדש לזכרו של הסופר היהודי ז'וזף קסל, שנעים לי להזכירו בפתח פארק רבין: הוא היה לוחם, שהתנדב לחיל–האוויר של דה גול, בדיוק כמו רומן גארי. הוא כתב ספרי הרפתקאות, שהנודע בהם הוא אולי "צבא הצללים", על הרזיסטאנס, שעובד לסרט בלתי–נשכח עם סימון סיניורה, וספר על ארץ ישראל לפני הקמת המדינה. לפי מיטב זיכרוני התנדב במלחמת העצמאות, ולימים, הוריש את חרבו כחבר האקדמיה הצרפתית לאוניברסיטה העברית. החרב הוענקה בטקס בירושלים, שבו ייצג את האקדמיה ז'אן ד'אורמסון, אחד הסופרים המצליחים ביותר בצרפת.

פארק יצחק רבין

מהגשר יורדים היישר אל תוך פארק דה ברסי, המוקדש לזכר יצחק רבין. השם ניתן לו בטקס, בנוכחות ראש הממשלה ז'וספן. אבל מעטים בפאריס מודעים לכך. ניצבתי ליד שלט דיסקרטי: "גן יצחק רבין, 1995-1922, מצביא ומדינאי ישראלי, פרס נובל לשלום, נרצח ב–4 בנובמבר בתל אביב", וכיבדתי את זכרו בדקת דומייה, לצד חבורת נערים ששיחקה כדורגל תוך התעלמות מוחלטת מלקחי ההיסטוריה.

את שמו של רבין העניקו לגן משוגע. בכניסה, שלט מבשר למבקר שהוא משתתף בחוויה אינטראקטיבית, ניסוי "סביבתי–תנועתי בזמן אמת". הוא מצולם במצלמות דיגיטליות, והכול מוקרן בבית האגם, מרכז הפארק הסמוך לכניסה — תוך הבטחה שדבר אינו מוקלט ונשמר. ביום א', כשביקרתי שם, הנהלת הגן נחה והמצלמות שובתות. כך שחווייתי היתה אקטיבית בלבד.

רבות טרחו על עיצובו של פארק רבין: בריכות מים, פיסול סביבתי וכמה גינות נושאיות, בהן גינה רומנטית. אך לצד כל אלה, ראיתי

הזנחה בדמות זבל זרוק. במה שהיה מרתף–היינות הראשי, מוצגות תערוכות. פה ושם נותרו מבנים ישנים עם גינות מימי ברסי של היין. אבל אי–אפשר להתעלם משאון הכביש הראשי שלאורך הנהר.

אין בגן היופי של פארק סיטרואן החדש, בדיוק מן העבר השני של פאריס. עם זאת, טוב שלא הפכו את השטח שהתפנה לאתר בנייה והעניקו לפאריסאים עוד ריאה ירוקה, ולנו — את הזכות לזכור את רבין כל אימת שאנו בפאריס.

לאורך הגן נבנו בתי–מגורים חדישים, מסוגננים, עם מרפסות וגשרי גישה עיליים ופיסול סביבתי. בזמן הבנייה לא היה להם דורש בגלל שהמקום נידח, ועתה הם מבוקשים מאוד כי הם צופים על הגן ועל הנהר שבמערבו. לרחובות שמות של יין בורגוניה משובח, אבל גם שמות של מוסיקאים ואנשי קולנוע.

הספורט הלאומי: הרולר

ביציאה, מרחב גדול ופתוח, המותר למשחקי כדור, ובקצהו, היכל הספורט הענקי ברסי, שאין צורך להציגו לישראלים. ובכל זאת, תזכורת: ברסי הוא הוול–ד'איב החדש של פאריס - האולם שבו מתקיימים כיום מירוצי האופניים. רחבותיו החיצוניות משמשות מאות בני–נוער להדגמות לוליינות ברולר, הספורט הלאומי של פאריס. על הרחבה שממזרח לאצטדיון, עיצב אמן צרפתי, את הקניונאוֹסטראט (Canyoneaustrate), שם המורכב מהמילים קניון, מים ורובד: משטח מים, וחלל בעומק חמישה מטרים עם מדרג שכבות–סלע מבטון שיצק בתבניות. הן מדמות קניון וגם את האצטדיון. המים השקטים מתחילים לבעבע, ונשפכים במפל לקניון הצר.

מעבר לאצטדיון, משרד האוצר החדש הנטוי מעל הסן. בנייתו איפשרה לפנות את אגף רישלייה מהלובר, והוא יצירה ארכיטקטונית מעניינת. כך קורה, שתחנת המטרו הסמוכה לשני המוסדות קולטת ופולטת קבוצות מעונבות של פקידי אוצר, לצד קבוצות מעונבות פחות של חובבי ספורט, והרבה מאוד בני–נוער חמושים ברולרים.

רי ז'וזף קסל מוביל מזרחה לאולט (Oulette), מסעדתו של מרסל בודיס, שלמד את המקצוע אצל אלן דיטורנייה. 15 בגומיו, ומטבח לא ממוקד אזורית אבל טוב, מעניין ומפתיע. 26 יורו בצהריים, בערב מ–45 יורו לסועד. סגור שבת ו–א'.

טל: 0140020212, 15, place Lachambeaudie.

• תענוגות פאריס, מהדורה חדש ומעודכנת. מאת אביטל ענבר. הוצאת כתר. מחיר מומלץ: 89 ש"ח.