שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משוררת גדולה, סיפורים בינוניים
    מעטים המקרים בהם משורר טוב הוא גם סופר טוב: דליה רביקוביץ מוציאה בימים אלה את "באה והלכה", אסופת סיפורים קצרים שמשרטטים בקווים גסים ובשטחיות מכלול של דמויות. אריאנה מלמד מעדיפה לחזור לשירים

    בדרך כלל, פרוזה ושירה הם מקצועות כתיבה נפרדים. רוב הכותבים המנוסים יודעים זאת, ויודעים גם שמעטים המקרים בהם מצטיין אדם בשני התחומים גם יחד. זה לא הפריע לרבים וטובים לנסות, ולהשאיר אחריהם יצירות בשורות ארוכות ויצירות בשורות קצוצות כאחד, ולהניח לקוראיהם לשפוט אם ההתנסות אכן ראויה בדיוק כמו תחום העיסוק העיקרי של הכותב. השאלה היחידה היא, האם אפשר להעריך נכונה את איכות הכתיבה מבלי שדמותו הציבורית של הכותב הידועה לנו כסופר גדול או משורר גדול, תשפיע על ההערכה בבואנו לקרוא משהו מפרי עטו שנכתב בתחום בו עדיין איננו מכירים אותו במידה שקושרת כתרים אוטומטיים ליצירתו.

     

    דוגמא נאה אחת היא ה–Obra Poetica של חורחה לואיס בורחס. אמן השכלתנות בפרוזה, האיש שכתיבתו כה מנוכרת עד כי לעתים קרובות היא נעדרת "אני" לחלוטין, כופרת במושג "הדמות הספרותית" ומתמקדת בשעשועים פילוסופיים – האיש הזה כתב שירה נחמדה נורא, סנטימנטלית להחריד ואישית מאוד. בדרך כלל תיחשפו אליה אחרי שכבר קראתם סיפורים של בורחס, ואתם כבר יודעים משהו - אולי יותר מדי - על מעמדו הרם בתרבות המאה העשרים. ועכשיו, איך תקראו? אם אתם חובבי שירה רציניים, תדעו מייד ש"זה לא זה". אם אתם חובבים רציניים של בורחס, תמשיכו לקרוא בגלל הפן האוטוביוגרפי, בגלל הצורך האנושי בהצצה לחייו של יוצר גדול שלא חשף את עצמו בכתובים, ולפעמים בגלל התמיהה – תראו איזה ענק הוא בפרוזה, תראו כמה הוא בינוני בשירה.

     

    ועכשיו, מעבר חד ל"באה והלכה", קובץ סיפורים לא מגובש ומרושל מאוד של משוררת ענקית ששמה דליה רביקוביץ. אוהביה ודאי יקראו. אבל כיצד יקראו?

     

    למה לא סיפרו לנו?

     

    הסיפור הראשון, "קיצור תולדות מיכל", נכתב מנקודת מבטה של דמות הקרויה כאן "בת השש", ויש עוד שתי דמויות – ואולי הן בעצם רק אחת – הקרויות "התאומים". מיכל היא אמה של "בת השש", ויסודות הסיפור האוטוביוגרפי הזה מוכרים היטב

    למי שעוקב אחר חייה של רביקוביץ, כפי שאלה נחשפים לפרקים בעמודי השער של מוספי עיתונים. מי שמכיר, יחוש מידה גדולה של אמפתיה כלפי מיכל וכלפי "בת השש" מכוח ההיכרות – אבל לא מכוח הספרות. וכאן בדיוק הבעיה: ביכולת להתנתק מן ההיכרות ולהעריך יצירת אמנות מתוכה, מתוך העוצמה והרגישות, התבונה והמיומנות הספרותית בה נכתבה.

     

    אינני בטוחה שאני מצליחה להתנתק לחלוטין. בתוך עמי אני יושבת, ועיתוני שבת מגיעים כסדרם ומותירים את רישומיהם גם אחרי שהפכו לנייר לניקוי חלונות. אני קוראת את "קיצור תולדות מיכל", ואני מנסה לחשוב לא על גורלה של אשה קונקרטית בשר ודם, אלא על מידת האהדה שהיוצרת מפתחת אצלי כלפי דמות ספרותית, ואני מגלה שמעט, מעט מדי: הבחירה שלא לספר סיפור כרונולוגי תמוהה בעיני ואין בו דבר שמצדיק אותה: התנצלותה החוזרת של המספרת על חוסר יכולתה לספר את הסיפור כהלכתו אינה נתמכת בארגומנטים מתוך הטקסט עצמו, מתוך האונטולוגיה של הסיפור – וההתמקדות הנרקיסיסטית ב"בת השש" שוללת מן הקורא את האפשרות לפתח יחס של אהדה ממוקדת כלפי מיכל.

     

    אבל נראה שרביקוביץ אינה מעוניינת באהדה של הקורא. גם לא בעניין שלו. וכך היא מחטיאה, בסיפורים רבים מדי, את המחוייבות הבסיסית של מספר בפרוזה: לכתוב כדי לעניין. ליצור אפיונים של דמויות שהקורא ישמח לבלות איתן את השורות הבאות, העמודים הבאים – ואחר כך גם ייחרטו בזכרונו בזכות עיצובן המקורי, מעשיהן או דבריהן.

     

    בחמישים הסיפורים הללו, שחלקם מחוברים זה לזה קשר אסוציאטיבי, מתברר שרביקוביץ מסתפקת בשמות של דמויות ומבקשת לתלות עליהן את כל התעניינותו של הקורא, אבל כש"רובי הפיליפינית" מופיעה בכמה סיפורים כמטפלת של דמויות שונות, וכשהיא לא מתפתחת בהן כלל – איך נזכור אותה? והאם ציפ ששהתה במלון שוורצמור בעמוד 88 ולא עשתה שם שום דבר ראוי לציון, היא בעצם דורית בסיפור קצר אחר? והאם מדובר באותה דורית עצמה ששוכבת במיטה בפיז'מה שנים על גבי שנים בעמוד 47, ומהות חוליה לא תובהר בכלל? ותקומה מאותו עמוד – היא אמא של דורית? זה יתגלה בסיפור אחר, אבל האם אותה תקומה היא גם האם המשותקת בכסא גלגלים, שהיא אולי בכלל אמא של דינה בסיפור "Poetry"? ואם כבר, אז אולי דורית היא בכלל דליה מעמוד 91, זאת שהדעות שלה נהיו קיצוניות מדי בשביל העיתון, כלומר בכלל דליה רביקוביץ, ואופס, שוב אנחנו במלכודת ההכרות הקודמת? ומיהו אדם – הבן של רונית, הבן של דורית? ואיך כל אלה נראות? ולמה לא ספרו לנו?

     

    קווים גסים, שטחיות עצומה 

     

    נשקו העיקרי של משורר במלחמה על תשומת ליבו של הקורא היא הלשון. בסיפור קצר, זהו גם נשקו של הסופר. הכתיבה של רביקוביץ כאן אחידה מאוד בשטיחות ובלקוניות שלה, בהעדרם של דיאלוגים בין דמויות, בהתעקשות על מסירה עקיפה של דיבורן באופן שגם הדיבור אינו מבחין כלל בין דמות לדמות. מצאתי רק סיפור אחד שבו הלקוניות

    הזו מוצדקת לגמרי בשל הארועים האיומים המתרחשים בו: "עופרה", בעיני, הוא הסיפור היחיד בקובץ שבו הלקוניות משרתת מטרה אמנותית ואינה בבחינת מניירה מרושלת. עוצמת המתח שבין הטריוויאלי לטרגי רק מודגשת כאן בשל לשון הדיווח השטוחה, וכשמגיעים לסיפור הזה בקריאה של הסיפורים בסדר בו הם מופיעים בספר, עולה איזו תקווה עמומה שאולי יהיו עוד כאלה – אבל אין.

     

    יש בספר מחזור, או סדרה, או סתם אוסף – של סיפורים שמתרחשים ב"קפה שליסל", שפשוט אינם סיפורים כלל – אלא אם כן מכירים את הנפשות הפועלות. זהו שמו הבדוי של בית קפה בו נפגשת חבורה של אנשי-שלומנו מתחומי האמנויות והתקשורת, ויש ביניהן כאלה שמוצגות לקורא בשם פרטי בלווית משפט אחד שמתאר אותן, והלאה, לדמות הבאה: זה יכול להיות "תומרקין" בשמו האמיתי או עיתונאי בגלביה מלוכלכת – וכן, אולי יש בסיפורים ערך מוסף מציצני כלשהו, אבל מה שנותר אחרי קריאתם הוא בדיוק זה: התחושה שהצצנו מעט לחייה של רביקוביץ.

     

    "היחסים בין מיכל לבין ילדיה היו משונים ומסובכים". "רונית היא ממש אדם תלוש וגלותי". "תנחום הוא איש מסתורין, הוא גם שקרן גדול". "טובית היא מומחית לקרם הגנה לעור". "רונית (כנראה לא אותה רונית מתחילת הפסקה הזאת, א.מ.) שאלה את עצמה מה יתנו לה החיים פרט לסחי ומאוס". ככה, בעשרות משפטים, רביקוביץ מדווחת, מאפיינת, משרטטת בקוים גסים מאוד ובשטחיות עצומה את צבר הדמויות של סיפוריה. המכלול מעלה תחושה לא נוחה של חוסר עניין מובהק של הכותבת בבני אדם שעליהם היא כותבת. האם גם זה ייפתר מתוך חדוות ההצצה שלנו? תחליטו בעצמכם: אני מודה שלי זה לא הספיק. באה והלכה – ולא הותירה כל רושם. בשמחה ובתחושת הקלה אחזור לשירים.

     

    "באה והלכה" מאת דליה רביקוביץ, מודן, 193 עמודים
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שאול גולן
    רביקוביץ. הצצה לחייה
    צילום: שאול גולן
    אינה מעוניינת באהדה
    לאתר ההטבות
    מומלצים