הקליפות מוּסרות

ככל שמתקרב מועד יישומה של תוכנית ההתנתקות, מתקלפים הצדדים מקליפותיהם. הדיבורים על "יש בנו אהבה והיא תנצח" ו"חוק צריך לכבד" (וסיסמאות הנגד על "השתתפות בכאב") מפנים את מקומם למה שבאמת עומד להתרחש כאן: מאבק אידיאולוגי חסר פשרות של ציבור הרואה בארץ ישראל אדמה מקודשת, נגד החלטת ממשלה שאין לה בעיניו שום תוקף חוקי או מוסרי.

אתמול תקפו מתנחלי גוש קטיף שוטרים פלסטינים, שהגיעו לפגישת תיאום עם מפקדי צה"ל לקראת העברת האחריות בדרום רצועת עזה לידיהם. אחר-כך גם התעמתו עם השוטרים שבאו לפזר את ההפגנה האלימה שלהם. המתפרעים לא הסתירו שהעובדה שמדובר במימושו בשטח של הסכם בין צה"ל לרשות הפלסטינית, בהנחיה של הדרג המדיני, אינה משנה בעיניהם דבר.

בכך הבהירו שמוסדות המדינה קיימים בעיניהם על תנאי – התנאי שבו הם משרתים את השקפת עולמם. אין להם אמון בכך שמטרת צה"ל והממשלה היא לשמור על ביטחונם, והם אינם מבינים מדוע המשטרה פיזרה את ההפגנה האלימה שערכו. הם מודיעים, קבל עם ועדה, שזו רק ההתחלה, ושהם נחושים למנוע בגופם כל העברת אחריות לידיים פלסטיניות – אפילו אם המטרה המוצהרת (שלה אינם מאמינים, כמובן) היא ליצור רגיעה ושקט.

זכותו של אזרח להתנגד להחלטות הממשלה, למחות נגדן ואפילו לנקוט בדרכים של מרי אזרחי, בשני תנאים: כל עוד הוא אינו נוקט אלימות, וכל עוד הוא מוכן לשלם את המחיר על מעשיו. משה פייגלין, שהחוברת שלו בזכות הסרבנות קוממה כה רבים בליכוד, מציב זה שנים את האתגר הזה בפני התודעה הישראלית, והוא אף הלך בעקבותיו לכלא. כמוהו עשו סרבני מצפון, שישבו בכלא צבאי במשך חודשים רבים.

אבל מתנחלי רצועת עזה אינם עומדים אף לא באחד מן התנאים האלה. הם נוהגים באלימות, והם מתפרקים מסמכות המדינה רק במקום שנוח להם. עשרות שנים מספקים צה"ל והמשטרה את המטרייה המסוככת, שתחתיה כובשים המתנחלים את הארץ. הם טענו, בצדק מוחלט, שהם עושים את רצונן של ממשלות ישראל, שלא רק אישרו את קיומן של ההתנחלויות עצמן, אלא גם קיימו עם תושביהן מערכת ענפה של אישורים שבשתיקה ובקריצה.

ועכשיו מתברר, ממש לא במפתיע, שצה"ל שהמתנחלים מכירים בו הוא רק צה"ל התוקף והכובש, לא צה"ל שמעז להגיע להסכמים עם האויב. ההיגיון שהם מכירים בו הוא רק ההיגיון של "או אנחנו או הם", ולא שום היגיון אחר, לא חשוב מי חתום עליו. הסמכות היחידה שהם מכירים בה היא סמכות הכוח: ההתקפה של אתמול לא היתה "לקיחת החוק לידיים", אלא ונדליזם לשמו. בשום חוק לא כתוב שמותר לאזרחים לנקב צמיגים של מכוניות ולתקוף פיזית בני אדם.

ספק גדול אם מתיישבי הרצועה עושים לעצמם נפשות פוליטיות בדרך המאבק הזו, אבל נראה שהם כבר מזמן מעבר למאבק הפוליטי. תוכנית ההתנתקות כבר עברה בממשלה ובכנסת. מאבק השעל האחרון של מועצת יש"ע, בניסיון להשיג משאל עם, אינו עולה בינתיים יפה. הדרך שבה התנהל אריאל שרון, מגלגולה של התוכנית במערכת הפוליטית ועד לחוסר ההידברות עם המתנחלים עצמם, ודאי לא הועילה. אבל איש אינו משלה את עצמו שגם לו התקיים שיח של ממש עם המתיישבים, היה משהו זז בעמדתם העקרונית. מעכשיו ועד למימוש התוכנית המאבק הוא על עצם יכולתה של הממשלה לאכוף את החלטותיה. אתמול קיבלנו רמז ברור שהמאבק הזה לא יתנהל בדרכים דמוקרטיות בלבד.