שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לפני המפץ הגדול
    רצועת עזה צריכה להיות בשלטון פלסטיני אך יש להשאיר את מתנחלי גוש קטיף במקומם
    הבעיה איך להתנתק מרצועת עזה ובה בשעה למצוא פתרון לעתיד גוש קטיף היא מסוג הבעיות – כמו ריבוע העיגול, למשל – שלכאורה אין להן פתרון. האומנם אין אפשרות למנוע את התלקחות האש לפני שתתפשט ותשרוף את כל מה שעל דרכה?

     

    מבחינה הומניסטית צרופה, אין כל הצדקה מוסרית שנשלוט בכוח במיליוני ערבים, וממילא, בכוונה ושלא בכוונה, נאמלל ונשפיל אותם; והתקוממותם של הערבים על שליטה זו והתגוננותנו מפניה, בהכרח גורמות לשפיכות דמים שאין לה סוף. מה גם שהקשר ההיסטורי והתנ"כי שלנו לרצועת עזה הוא קלוש ביותר.

     

    מאותה בחינה הומניסטית, איך אפשר לדבר בקלות ראש על פינוי בכוח של אלפי מתנחלים מבתיהם – ומן האדמה שממשלות ישראל יישבו אותם עליה, והם דבקים בה מכוח אמונתם ועבודתם – ועל העברתם לאזורים אחרים, כאילו הייתה זו העברה מדירה לדירה?

     

    החולי הרע הפושה בנו בשנים האחרונות הוא שאנו חושבים "פוליטית" וחדלים לחשוב "אנושית", שעה שאנו עוסקים בבעיות הקובעות את גורלם של המוני אנשים. חולי זה מעקר מתוכנו ומעוות – גם כשאיננו מודעים לכך – את הרגשות והתגובות האלמנטריים ביותר בטבע האדם, וקודם כל את רגש ההזדהות עם סבלו של הזולת. כי איך אפשר לדון בהשקט ובבטחה בעקירת היישובים בגוש קטיף, למשל, מבלי לראות בעליל מה תעשה הגזירה הזאת לאנשים ולנשים שבנו אותם, ומסרו את נפשם באומץ רב על הגנתם מפני המתנקשים בהם יומם ולילה?

     

    אותו עיקור כרוני של הרגש האנושי האלמנטרי חל בנו, עד כדי התקשחות גמורה, גם כשמדובר במחנה שמנגד: איך אפשר לצפות בפיצוץ עשרות בתים ברפיח מבלי לראות את המשפחות שנפלטו לרחוב, את הנשים המחטטות בעיי החורבות, את הילדים הבוכים על האבנים – ולא לחמול? ואיך אפשר להתעלם מכאבם קורע הלב של עובדי אדמה שרואים איך העצים ששתלו וגידלו וציפו לאכול את פריים, נעקרים לעיניהם?

     

    כמה תמוה הדבר שאלה המדברים בהתפעלות ובהערכה כה רבה על ה"צוּמוּד" של הערבים מדברים בזלזול מתנשא על התעקשותם של מתנחלי גוש קטיף להיצמד לאדמה
    שהשתרשו בה, ושלא גזלו אותה מאיש, ומטיפים להם מוסר על מאבקם; ותמוהה פי כמה וכמה היא עוצמת השנאה שמתיזים כלפיהם עיתונאים וסופרים, בכל עת שהם מזכירים את שמם, כאילו היו חלאת המין האנושי! כל מילות הגנאי, כל הגידופים והחרפות שבלשון העברית, הם משלחים בהם, מתוך שנאה שאין דוגמתה בליבם כלפי מחבלים והשהידים-המתאבדים, שאותם הם "מבינים", ומביעים את הבנתם זו בכל כלי תקשורת, במאמרים, בסרטים ובמחזות, בארץ ובחו"ל. אם מעשה ההתיישבות היהודית על שטחי אדמה שוממים שלא נגזלו מאיש הוא פשע נורא כזה, מדוע להפנות את השנאה כלפיהם ולא כלפי כל הממשלות – מימין ומשמאל – שתמכו במעשה הזה?

     

    כדי להיות אנושיים ולא רק פוליטיים – רצועת עזה צריכה להיות תחת שלטון פלסטיני ולא כבושה בידי ישראל. זה משמעה המוסרי של ה"התנתקות"; ובה בשעה, את מתנחלי גוש קטיף יש להשאיר במקומם. עקירתם בכוח מאדמתם תהפוך לזעקה גדולה שתלך מקצה הארץ עד קצה, ותגרור בעקבותיה מעשי אכזריות ושפיכות דמים שלא יימחו לעולם מזיכרוננו הלאומי. האומנם אין כל דרך למנוע את התבערה הצפויה לנו אם יבוצע הפינוי?

     

    הפתרון הדחוף שיש לחתור אליו, ברגעים אלה ממש, לפני שהפתיל, המתקצר והולך, יגיע לנקודת הפיצוץ – הוא מו"מ עם הרשות הפלסטינית על הסכם של פשרה, שיעניק למתנחלים זכויות אוטונומיות כמובלעת בטריטוריה של המדינה הפלסטינית, עם זיקה ביטחונית, בתנאים מוסכמים, למדינת ישראל. אז תבוטל הגזירה של הפינוי בכוח, ומצד שני, שום רעה לא תיגרם בכך לערביי רצועת עזה. אולי להיפך.

     

    אפשר להגיע לפתרון הלא פשוט הזה, אם נכיר בכך שכל דרך אחרת תמיט אסון על שני הצדדים. זהו הרגע האחרון להצלה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים