שלום לך אינתיפאדה
הפער בין שרון לאבו-מאזן לא נוגע רק לגודל המחוות. הוא מתפרס על פני כמעט כל נושא שעומד על סדר היום
התוצר של מפגשי פסגה הוא התצלום שהם משאירים אחריהם. ארבעת המנהיגים שיתייצבו לצילום משותף בשארם היום יעבירו
בעצם נוכחותם שם את המסר הבא: האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת הטרור, הסתיימה.
התקופה החדשה תהיה הרבה יותר מורכבת. יהיו בה מהלכים חד-צדדיים לצד סממנים של משא ומתן ולצד התפרצויות של אלימות וטרור. את המנהיגות הבלעדית אך ההרסנית של ערפאת יחליף ממשלו של אבו-מאזן, הרבה יותר שקול ואחראי אבל הרבה יותר שביר. מאחוריו כישלון צורב אחד בבחירות מוניציפליות, ועוד שתי מערכות בחירות קריטיות בחודשים הקרובים.
גם מצבו של שרון רחוק מלהיות מזהיר. הוא נהנה מאשראי בינלאומי ומתמיכה רחבה בדעת הקהל הישראלית, אבל סובל מחולשה פוליטית כרונית. לא בטוח שיוכל להעביר את ההתנתקות בכנסת מבלי ללכת לבחירות או למשאל עם.
הפסגה הקודמת התכנסה בעקבה, ביוני 2003. שרון ואבו-מאזן והמלך עבדאללה היו שם. נותן החסות היה הנשיא בוש. התצלום היה יפה, והתוצאות דלות. לערפאת היה אינטרס לקלקל, ממשלת ישראל לא גילתה שמץ נדיבות, והזמן לא היה בשל. האם הזמן בשל עכשיו? תלוי למה.
פסגת עקבה הייתה פרויקט אמריקני. הם הכתיבו לא רק את תוכן הנאומים – גם את סדר הישיבה. למצרים, עם כל הכבוד, אין מעמד כזה, ולכן בשארם המרווחים בניסוח יהיו קצת יותר גדולים. כל מנהיג ירצה להבליט את מה שחשוב לו: שרון את הצד הביטחוני. אבו-מאזן את הצד המדיני וההומניטרי. מובארק ועבדאללה את חיוניותם לכל תהליך שלום.
שרון לא מתכוון להביא מתנות לשארם. הוא יביא את הבשורה על שחרור 900 האסירים שאושר בקבינט, ויסתפק בכך. מנקודת ראותם של הפלסטינים זוהי אכזבה.
הפער בין שרון לאבו-מאזן לא נוגע רק לגודל המחוות. הוא מתפרס על פני כמעט כל נושא שעומד על סדר היום. זירת המאבק היא הממשל האמריקני, דעת הקהל הבינלאומית ודעת הקהל בישראל. השאלה הגדולה היא האם ניתן לנהל אותו לאורך זמן בלי ליפול למלכודת האש.
בשטח ניכרים כמה סימנים חיוביים. קודם כל, הירידה הדראסטית בטרור. גם אם היא זמנית, היא מאפשרת לשני הצדדים להחליף כוח. הפלסטינים מתחילים להבין את הברכה הצפויה להם ממימוש תוכנית ההתנתקות. גורמים בינלאומיים מגלים עניין באזור התעשייה בארז ובשטח החממות הגדול – כ-4,000 דונם – של גוש קטיף. ייתכן שירכשו את השטח מישראל, יהרסו את בתי המגורים ויפעילו מחדש את התעשייה והחקלאות. הנטייה של ממשל אבו-מאזן להרוס את הבתים נועדה למנוע שחיתות. החבורה של ערפאת כבר לטשה עין אל אחת מההתנחלויות, במגמה להפוך אותה לשכונת וילות למיוחסים. בעידן החדש רעיונות כאלה מעוררים התנגדות רחבה.
שרון לא לוקח איתו לשארם אף אחד מארבעת שריו הבכירים: לא את ממלא מקומו אולמרט. לא את המשנה פרס. לא את שר החוץ שלום ולא את שר הביטחון מופז. שר החוץ הושאר בבית למרות שיהיו בשארם שרי החוץ של המשתתפים האחרים. שר הביטחון הושאר בבית למרות ששרון מעוניין שכותרת הפסגה תהיה ביטחונית. שרון לא יכול להרשות לעצמו להעליב איש, ולכן הוא מעליב את כולם. זהו משבר ההזמנות הרביעי בתוך יומיים. פרס ומופז נפגעו משום שלא ניתן להם להיפגש עם קונדוליזה רייס. אתמול סודרו להם פגישות. שרים נעלבו על שלא הוזמנו לארוחת הערב עם רייס. ואתמול הודיעו שרי העבודה בן אליעזר, שמחון ווילנאי שיחרימו את ישיבות "שרינו" משום שפרס הכניס את רמון ולא אותם, כמובטח, למטבחון.
הציפיות של השרים לסימטריה נדחות בלשכת שרון על הסף. יועץ התקשורת שלו, אסי שריב, אמר אמש, שלמרות שהנשיא מובארק הוא נשיא והמלך עבדאללה מלך, שרון לא הזמין, למשל, את הנשיא קצב להצטרף אליו לפסגה. "בפגישה עם מובארק ישתתף ראש שירותי הביטחון שלו, עומר סולימן. האם זה אומר שראש השב"כ או המוסד צריכים להשתתף?"
היעדרם של שרים אחרים בשארם מבליט עד כמה תלויה ההתנתקות, וכל מה שקורה ויקרה בחודשים הקרובים בין ישראל לפלסטינים, בין ישראל לאמריקנים, בין ישראל לעולם – באריאל שרון. זהו משא עצום. הוא מעדיף לשאת בו לבד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
