ואחרי הפסגה?
האם פסגת שארם א-שייח' מבשרת על השלום המיוחל או שהיא אחיזת עיניים? 4 דעות, משמאל ומימין
| אמונה אלון |  | יוסי שריד | | דני דיין | | יגאל סרנה |
אמונה אלון
חזור למעלה
וחוזר חלילה עד שנתפכח
שוב מתחיל עידן חדש, שוב השלום בפתח, ושוב המזרח התיכון משתנה ועימו משתנה גם צבע הכותרות הראשיות של העיתונים מאדום לתכלת.
המיקום של הנאומים והתצלומים אומנם התחלף, ואת האות החגיגי ברדיו מלווה הקול הרך במילים "ועידה בשארם", אבל שוב תקוות ושוב גדולות ושוב מביטים אל העתיד ולא אל העבר, ושוב ימוחזר ה"למען ילדינו" הידוע, שבחסותו כבר נשפך דמם של כל-כך הרבה ילדים שלנו ושלהם.
כדי להעריך אם משהו טוב באמת עומד לקרות הפעם, צריך לבדוק מדוע לא קרה שום דבר טוב ב"עידנים החדשים" הקודמים – והתשובה "יאסר ערפאת" אינה מספקת. לא לבדו הרס ערפאת את חלומות השלום הישראליים, ומותו לא פרק מנשקם את גדודי הטרור השולטים ביו"ש ובעזה. אין די גם בנסיגת שרון מגוש קטיף ומצפון השומרון: האינתיפאדה הנוכחית פרצה, בל נשכח, דווקא כשאהוד ברק עמד לסגת משטחים רבים יותר.
"מפסיקים למות, מתחילים לחיות", כתב סופר עברי בכיר ביום חתימת הסכם אוסלו – ובדיוק אז התחלנו למות בהמונינו. לא מפני שהתעקשנו לעצבן את הפלסטינים ולגרום להם להכות אותנו ולא מפני שלא שיחררנו מספיק רוצחים ואפילו לא מפני שהמשכנו "לכבוש" את ארצנו – אלא פשוט מפני שהפלסטינים מעדיפים לפעול לא על-פי ההיגיון המערבי.
ההיגיון המערבי הוא זה שהוליד את תפיסת "שטחים תמורת שלום" ואת חזון המדינה הפלסטינית משני צידי ישראל (ביו"ש ובעזה). גם היום טוען ההיגיון הישראלי כי הטרור יחדל אם רק נפסיק לעצבן את הפלסטינים ולגרום להם להכות אותנו, אם רק נשחרר עוד רוצחים, אם רק נפסיק "לכבוש" את ארצנו.
הבעיה היחידה היא שההיגיון הפלסטיני היה ונשאר שונה משלנו, וחוזר חלילה עד שנתפכח.
יוסי שריד חזור למעלה
אחרי הפסגה הדרך עוד ארוכה
האינתיפאדה לכאורה תמה, אבל אין ודאות שהיא נשלמה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעינו עומד, הוא פתוח, ועלול לשוב ולדמם. הפסגה בשארם א-שייח' היא חשובה, אלא שעדיין היא עוסקת בשולי המחלוקות ולאו דווקא בליבן.
עדיין לא ברור אם אבו-מאזן הוא האיש שמסוגל לוותר בפועל על זכות השיבה, כשם שלא ברור אם אריאל שרון הוא האיש שיכול לוותר על כל השטחים. אם שניהם ייעצרו על הפסגה של היום ובעתיד הקרוב הם יסתפקו בתזוזות קלות בלבד, יש בהחלט חשש שהאינתיפאדה תפשוט צורה ותלבש צורה, אך במוקדם או במאוחר היא תתעורר מחדש.
אצלנו ממשיכים לדבר במושגים של "מחוות". צריך להיות ברור שאנחנו לא עושים מחוות וטובות לפלסטינים, והם לא עושים לנו טובות. ישראל ופלסטין פועלות על-פי האינטרסים המובהקים שלהן, ולפי שעה מסתמן מפגש ביניהם. אל מול אויבים משותפים גם אינטרסים מתחילים לדמות אלה לאלה. ברית בין אויבים, שיסודותיה באילוצים ובאיומים דומים, היא זמנית על-פי טבעה ועלולה להשתנות.
לאחר הפסגה נכונה לשני הצדדים דרך ארוכה, שבמהלכה ישוחררו גם שופכי דמים. זה גם מכאיב וגם מחויב המציאות. כל הסדר של קבע יעבור בבתי הסוהר, שיפתחו את הדלתות ויוציאו בהקדם רוצחים לחופשי. בסוף התהליך, מי יודע מתי, ישוחררו כולם, גם מרואן ברגותי. להיות מוסרי זה לפעמים להיות מציאותי ולא לשגות בהזיות; למנוע שפיכות דמים בעתיד זה אפילו יותר מוסרי מאשר לעמוד על חשבון הדם מהעבר.
הכיבוש הוא פשע נגד האנושות, כשם שהטרור הוא פשע נגדה, ושניהם חייבים להיפסק בכל ההקדם ולצמיתות. גם חזרה על טעויות עבר היא פשע. הפסגה הזאת שלפנינו כבר מאחורינו, היא הצליחה. האם יעמדו לשרון ולאבו-מאזן הכוח והרצון לעלות לפסגה הבאה, גבוהה פי כמה ודלילת חמצן, כדי לרדת למציאות החיים והמוות של עמיהם?
דני דיין חזור למעלה
לסרט הזה לא יהיה "הפי אנד"
זה היה יכול להיות סוף האינתיפאדה. יכול היה – ולא יהיה. בידה הימנית, הצבאית, ממשלת ישראל בנתה צעד אחר צעד, חיסול אחר חיסול, את התשתית לניצחון במלחמה. אבל בידה השמאלית, המדינית, היא הרסה את הכול. לכן לסרט הזה לא יהיה "הפי אנד".
כשהחלה המערכה הנוכחית, באה לעולם הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח". תילי תילים של מאמרים נכתבו נגדה. גיחכו עליה, התנשאו על יוצריה. הסבירו שלא ניתן להכריע מערכה כזו באמצעים צבאיים. אבל לתת לצה"ל לנצח הייתה הדרך הנכונה, הדרך שיושמה בפועל וגם הדרך שהצליחה.
באינתיפאדה הראשונה שלטה בצה"ל התפיסה שככל שליריב (אסור היה אז לקרוא לו "אויב") יהיו פחות נפגעים – כן ייטב. כך הומצאו שלל כלים ביזאריים, כשהמגוחך שבהם ה"חצצית". באינתיפאדה השנייה הוחלפה ה"חצצית" בפצצת הטונה שהוטלה על ביתו של סאלח שחאדה.
פעם שררה בארץ פאניקה: מה יקרה, חלילה, אם השייח' יאסין ימות בבית סוהר ישראלי. כעבור כמה שנים טיל כחול-לבן חיסל אותו. וכעבור עוד כמה שבועות – גם את יורשו רנטיסי. הנחישות לרדוף עד חורמה כל מבוקש, לא להשאיר חשבונות פתוחים – היא שהכריעה את המערכה. אם היום הם עושים קולות של הפסקת אש, זה אך ורק בגלל שנתנו לצה"ל לנצח.
אבל כל זה עומד לרדת לטמיון. מה שבעמל כה רב נצרב בתודעתם (אם להשתמש בהגדרתו הקולעת של הרמטכ"ל) – יימחק כשישראל תשחרר מחבלים רוצחים. וגרוע יותר: תחושת התבוסה תתחלף באופוריה של ניצחון אם חלילה יונפו דגלי החמאס והג'יהאד על בתי גוש קטיף.
אין שילוב קטלני מזה: המוטיבציה הנובעת מן ההרגשה שניצחו והניסו את ישראל, יחד עם האפשרויות המבצעיות לתכנן, לארגן וליזום טרור, שנפתחות בפניהם כשצה"ל והשב"כ אינם שולטים בשטח. מן השילוב הזה בדיוק צמחה האינתיפאדה השנייה. זה זרעה של המלחמה הבאה.
הכותב הוא חבר הנהלת מועצת יש"ע
יגאל סרנה חזור למעלה
רק אל תקראו לזה "קץ האינתיפאדה"
אחרי יותר מעשרים שנות צפייה כעיתונאי באינתיפאדות ובהפוגות הקצרות והארוכות, אני לא מציע לקרוא לזמן הזה "קץ האינתיפאדה". זה שם גדול מדי על אנשים קטנים מדי, והוא נושא בחובו ציפייה גדולה ואכזבה.
זה שם דרמטי מדי, ספרותי, לא מציאותי. האינתיפאדה נקראה בראשיתה "ההתנערות". זו ההתנערות שלהם מן הישיבה שלנו על גבם, והיא רצה כמחזה רב-משתתפים והרוגים כבר כ-17 שנים. היו בה כמה הפוגות. ובעיקר זו הארוכה של אוסלו. היו בה כמה רגעים דרמטיים פי כמה מן הרגע הנוכחי, שבו מתווכחים על כמה אסירים ומבוקשים.
כבר היינו בעבר כמה פעמים במקומות ובזמנים שבהם דיברו על העניין האמיתי. כבר חתמנו על כמה הסכמים כה מפורטים וכה סבוכים שהתלבטנו בהם כמו דג ברשת. כבר איבדנו לקנאים ראש ממשלה באחת ההפוגות. כבר דיברנו על הר הבית, כבר עלינו על הר הבית, כבר הצתנו את הר הבית, כבר חפרנו תחת הר הבית. כמעט ויתרנו על הר הבית.
כבר חיינו בהפוגה אחת ארוכה דיה כדי להאמין לזמן-מה כי הגיע קץ המלחמה – והופ... חזרנו לאש. כבר הפרנו והופרנו. רימינו ורומינו. חזרנו למה שנקרא האינתיפאדה השנייה, ובה נהרגו בצד שלנו פי עשרה ויותר אנשים מאשר בראשונה. האבנים שלהם הפכו לחגורות נפץ. הרוגטקה לקסאם. המקלע שלנו הפך למסוק אפאצ'י, וכדור הגומי למזל"ט מחסל.
עכשיו שני הצדדים מוטלים באפיסת כוחות זה לצד זה. הם גמורים ואנחנו מותשים. הם מחוסלים, ואנחנו מנצחים ומנודים. מותו של הפרטנר ערפאת, תשע שנים אחרי רבין, עליית יורשו המתון והנסיגה הצפויה מעזה ציוו לנו הפוגה קצרה. אבל מי שחושב שזה קץ האינתיפאדה וראשית השלום לדורות – או שהוא שכחן גדול או שהוא מריץ מניות בבורסה ומחכה לגאות קצרה שתכסה על ההפסדים. נכון לעכשיו מדובר בהפסקת אש זמנית בין מפקדי הכוחות. בהתארגנות. עדיין לא יותר מזה.
לפנייה לכתב/ת 
שרון ואבו-מאזן. אוויר פסגות
צילום: רויטרס
מומלצים
