המוזיאון החדש ביד ושם: "בּוּם רגשי, חד ומיידי"

את הדרך מתל-אביב ל"יד ושם" בירושלים עשיתי בלי חשק, בתוך מטר כבד וערפל של עננים. רק שבוע אחרי שחזרתי מהטקס המכאיב והמרשים לציון 60 שנה לשחרור אושוויץ, ותוספת שואה היא הדבר האחרון שחסר לי בתפריט, ועוד פחות מהסוג המודרך, הדידקטי. אולי לכן הפליא אותי ה"בום" הרגשי, החד והמיידי, שהרגשתי כשנכנסתי למבנה של המוזיאון החדש לתולדות השואה. הוא תפס אותי לא מוכנה, ישר בגרון, למרות שחלק ניכר מהמוצגים עדיין חסר.

האדריכל משה ספדיה הלך עד הסוף עם ההר המיוחד הזה, עם המוזיאון, ועם הסיפור המתפתח שלו. ספדיה חצב את מבנה המנסרה שיצר עמוק בתוך רכס ההר. הוא הותיר בחוץ רק כיפה מעוצבת ממשולשי זכוכית תכלכלה, המפירה את הקדרות ומחדירה את קרני השמש עד לב האדמה. במקום לכפות אנדרטה על ההר, הוא ייצר בתוכו שבר המבליט את תחושת ההמשכיות

וניצחונם של החיים סביב. במקום להעמיס עליו גשמיות וסמליות, הוא ייצר לוחות כה מושלמים וחלקים של בטון חשוף, עד שהם דוקרים את הלב.

תשכחו מכל מה שאתם זוכרים מהסיורים הכפויים של בית הספר והצבא ב"יד ושם". עם חנוכת המוזיאון החדש, ב-15 במרץ, יושלם השלב האחרון בתהליך מהפכני וממושך של תכנון ובנייה מחדש של כל מתחם הר הזיכרון.

המוזיאון המיושן שנבנה בסוף שנות ה-60, במעין אלתור בתוך החללים שמסביב ל"אוהל יזכור", יסיים את תפקידו. מעתה יעשה המבקר ב"יד ושם" את דרכו במסלול מסודר בשני מתחמים הניצבים זה מעל זה. בצד המוזיאון החדש יתווספו מוזיאון לאמנות השואה (שיציג את האוסף הגדול בעולם של אמנות שנוצרה בגטאות, במחנות ובמקומות מסתור), ביתן לתערוכות מתחלפות (בו יוצגו תערוכות-נושא שהראשונה שבהן תעסוק באמנות הישראלית שאחרי השואה), מרכז צפייה (שיאפשר למבקרים לצפות במאגר העצום של סרטי התיעוד והעלילה הקשורים לשואה, המצוי בידי "יד ושם" ו"קרן השואה" של שפילברג), מרכז למידה (שיאפשר למבקרים להתעמק בסוגיות היסטוריות ומוסריות), בית כנסת (בו יוצגו ארונות קודש וחפצים שהובאו מבתי כנסת נטושים או שנהרסו בשואה). לצידם נוספו מיזם האינטרנט של מאגר השמות שנאסף מדפי העד ומרשימות נוספות) ובית ספר להוראת השואה, בשיתוף מחנכים והיסטוריונים.

אבל לא מדובר רק בהרחבה משמעותית של האפשרויות שייפתחו לחוקרים ולמבקרים, אלא בקונספט חדש של תפישת השואה. במיצוי הידע הרב שנצבר ממחקרים ועדויות ניצולים ובעיצוב חדש לחלוטין של הנארטיב שנועד לדורות הבאים. נוף ההר, שהיה כבד ומרוחק, נראה עכשיו ירוק ו"ישראלי" יותר מאי-פעם. ושפת הזיכרון מדברת עברית חיה ועדכנית.

"לא שופטים את הקורבנות"

"יד ושם" מלכתחילה לא נבנה כמוזיאון, אלא כהר זיכרון. קודם נבנו הארכיון והספריה ואוהל היזכור עם אפר הקורבנות ממחנות ההשמדה, ורק בעקבותיהם הוקם המוזיאון הראשון, שהיה הראשון בעולם שניסה להציג באופן שיטתי את השואה. זה נשען בעיקר על תצלומי הקורבנות, כפי שתיעדו הגרמנים. "האתגר הענק שעמד אז בפני מקימי המוזיאון", אומר אבנר שלו, יו"ר הנהלת "יד ושם" והאוצר הראשי של המוזיאון החדש, "היה כיצד לספר על התהליך ההיסטורי בשלב שבו המחקר היה עדיין רק בראשיתו ולרשותם עמדו מעט מאוד מסמכים ומוצגים. כיום, בעקבות ההתפתחות המחקרית האדירה והשינויים העצומים שהתרחשו

בהתייחסות החברה הישראלית לשואה ולניצולים, קשה לזכור עד כמה המרחב שבו פעלו אז המקימים היה דל מצד אחד וטעון רגשית מצד שני".

המוזיאון הישן היה היפוכו של "לכל איש יש שם שם" של המשוררת זלדה, והיפוכה של התפישה המובילה את המוזיאון שייחנך בקרוב. בצד התמונות המוכרות, זו של הילד שמרים את ידיו, או של צללי-האדם הבוהים בנו נואשות מהדרגשים, לא היו שמות ולא סיפורים אישיים. הטקסטים היו ארכניים, כוללניים וחסרי נימה רגשית. "הם שמרו על מסגרת הסיפור הכללי ונמנעו במכוון מכל זיהוי של אנשים שהופיעו בתמונות, מתוך גישה שעליהם לייצג את התופעה ואין להם זכות מוסרית לדבר ברמה האישית", מסביר שלו, "האווירה היתה מאוד שיפוטית, הכל היה טעון, גדול וקרוב מדי. ההישג שלהם בנסיבות האלה היה מדהים לשעתו, אבל שפתו אינה בנויה לתקשר עם הנכדים, הנינים ובני הנינים שלנו".

– איך היית ממפה את השינויים האלה?

"בראש ובראשונה החברה הישראלית הפסיקה לשפוט את הקורבנות. הניצולים החלו לדבר ולספר, הדור השני התייצב, וכל הסיפור המרוחק והבלתי-נתפש הזה עבר האנשה והפך לחלק בלתי-נפרד מההוויה הישראלית. השינוי התחיל ללא ספק בעקבות משפט אייכמן, שעורר התעניינות עצומה אצל ילידי הארץ והפך את המחקר הישראלי לפורץ דרך עולמי בגישתו, המתמקדת בשני צידי המטבע ושבלעדיה אי-אפשר להבין את המושג שואה: לא רק בצד של הרוצח כפי שהיה מקובל, אלא גם בצד של הקורבן. חל שינוי מהפכני בגישה לתפקידו של העד היהודי. בניגוד מוחלט לחוקרים הראשונים שטענו שעדותו של יהודי לא נחשבת, כיום מובן לכל שלא ניתן לתעד מציאות רק מתוך מסמכים. באותה מידה גם מובן היום שלא ניתן לבנות אמפתיה ו'לתקשר' עם השואה בלי העדים לשואה והנכונות של הניצולים להעיד ולשתף. התוצאה היא שכיום אנחנו נמצאים בעולם אחר לחלוטין של ידע ורגש".

נקודת המוצא של התערוכה החדשה היא הוצאת קורבנות השואה מהאנונימיות שלהם. סיפור השואה מסופר מנקודת המבט של היחיד, באמצעות שפה מתוחכמת שמשלבת טקסט אישי, חפצים אישיים ואמנות. הקווים המנחים הנוספים הם

הדגשה חזקה של הממד היהודי ובחירה בהמחשה באמצעות חפצים אותנטיים בלבד. הסיפור נפתח בתצוגה אור-קולית של החיים היהודיים שהתקיימו באירופה לפני המלחמה. מיצב הווידאו של האמנית מיכל רובנר, המוקרן על קיר הכניסה המשולש, מציג רצף של דימויים שונים לחלוטין מאלה שייצג התיעוד הגרמני: יהדות שפרצה את ה'גטו' של העיירה היהודית, תוססת, פורחת, משכילה ועתירת הישגים בכל התחומים. ריצוד האור הזה, שנועד להבטיח שלא תשכח שהתקיימו חיים יהודיים, ממשיך ללוות אותך מהעורף כשאתה יורד ונכנס למסע בתוך המבנה הצלקתי, ההולך ונעשה צר יותר, בעומק ההר.

הציר המוארך של המוזיאון נקטע ב-9 תעלות שקועות שאינן מאפשרות מעבר רצוף ויוצרות מסלול סיור שמחייב את המבקר לעבור על-פי סדר מובנה בין החדרים שמשני צדדיו. ה"שברים" החזותיים האלה מדמים את השלבים המעצבים את סיפור התקדמות השואה. הקונספט החדש של התערוכה מתגלה כבר בתחנה הראשונה, סמוך מאוד לקיר שעליו מרצדים עדיין החיים, בתמונה אחת שצולמה על-ידי הרוסים שהגיעו ב-28.9.44 למחנה הכפייה קלוגה שבאסטוניה, המספרת את הסיפור של סוף המלחמה. הגרמנים שביקשו לטשטש עקבות רצחו יותר מ-2,000 יהודים והציתו את הגופות באש, אולם נאלצו לסגת לפני שהאש כילתה את כל הגופות. אוסף התמונות האישיות, המכתבים והחפצים האישיים הדלים שנשאו עליהם הקורבנות, חלקם אכולים בשוליהם בידי האש, מוצג ליד התמונה ומאניש אותה.

פתקים שהושלכו מקרונות

בתעלה הראשונה מוקרן הסרט הידוע של שריפת הספרים בניצוחו של גבלס. ואז, כשהרחוב כבר שטוף בהתלהמות הנאצית, אתה פוסע לתוך סלון של בית יהודי (ששוחזר לפרטיו מחפצים אותנטיים שנאספו ממשפחות רבות) וקולט מה קרה באותה שעה ליהודי, מגורמן יותר מכל גרמני, בתוך הבית, כשהכל סביבו מתרסק לפתע. אחד משיאי המוזיאון הוא שחזור סמלי של רחוב לשנו, רחובו

הראשי של גטו ורשה. האבנים המקוריות, הפנסים ואפילו הפסים ממסילת הטראם הובאו מוורשה ובצדם שוחזרו ארבעה מבנים המחיים את החוויה היהודית בלב הגטו.

שער חזק נפתח אחרי ועידת ונזה וממחיש את תאוצת מכונת ההרג התעשייתי, המתחילה לנוע בעקבות "הפתרון הסופי". רכבות המשלוח הנעות בכל אירופה, רשימות הטרנספורט, תמונות הילדים והמבוגרים שהיו באותם טרנספורטים, הפתקים שהושלכו מהקרונות, עולם מחנות הריכוז, צעדות המוות. בתוך זוועת המספרים הגדולים, אתה מלווה כל הזמן את היחיד. ומרגע שליווית אדם מסויים באחת מצעדות המוות או בכל אחד מגלגולי התופת האחרים וראית וחשת את כל מה שקרה לו – הבנת הכל.

בסופו של הסיפור ההיסטורי ממוקם היכל השמות, שבו מוצגת ספריית דפי העד. עיצובו הארכיטקטוני המדהים של האולם הזה, המורכב משני חרוטים, מותיר אימפקט רגשי שלא יימחה. החרוט הראשון שגובהו עשרה מטרים פונה אל השמיים והוא עשוי מ-600 תמונות של הקורבנות, על כל קשת פניו של העם היהודי. החרוט שמתחתיו נחפר בסלע הטבעי, בסיסו מלא במים והוא מייצג את הקורבנות עלומי השם.

רק בסיום המסלול, כשאתה מגיח בבת-אחת אל הנוף בחוץ וקולט לפתע את התודעה המגוננת של עובדת קיומה של מדינת ישראל, אתה מבין לא רק את עוצמת המסע אל לב השבר, אלא גם את עוצמת התקומה וההמשכיות. כאן, ברחבה שמחוץ למוזיאון, אתה כבר לא זקוק להאניש את המציאות באמצעות אחרים. זה כבר הסיפור שלך ושל ילדיך והמחוייבות האישית שלכם לזיכרון. זה לא רק שאתה יודע מאיפה באת, אתה גם חווה מחדש את ישראל כמולדת. את משמעות הנס הזה, שהחיים במדינת ישראל נוטים להשכיח ממך בקלות כה רבה.