"יש כאן התקרנפות איומה"

"אני יודעת שהיו שמועות על זה שאני יורדת, שאני לא חיה בארץ, שאני בוגדת. זה שטויות", כך אומרת חוה אלברשטיין, שמוציאה השבוע אלבום חדש בעברית, "קוקוס" שמו. בשנים האחרונות בוחרת אלברשטיין שלא להופיע בארץ, ומסתפקת בקריירה הבימתית שפיתחה מעבר לים. היא הוציאה אלבומים באנגלית וביידיש, זכתה לביקורות משבחות והיה נדמה שהיא הולכת ומתרחקת מכאן.

לרגל הוצאת האלבום מבקשת מי שנחשבת לאחת מאושיות הזמר העברי, להבהיר כי היא לא הולכת לשום מקום. "מרכז העשייה שלי פה", היא אומרת, "אני עושה פה כל הזמן תקליטים. לפני שנתיים הוצאתי את 'מוצאי חג' שהוקלט ויצא לחנויות פה ובחו"ל. הקלטתי בסך הכל שני אלבומים בחו"ל האחד The Well עם ה'קלייזמטיקס' והשני Foreign Letters".

למרות האהבה הרבה לאלברשטיין, העמדה הפוליטית הברורה שביטאה בשירים כמו "חד גדיא" ו"הקוסם" שנכתב על בנימין נתניהו, הרחיקה אותה מלב הקונצנזוס. "את 'הקוסם' לא תשמעי בחיים ברדיו", היא אומרת, "אולי ניגנו אותו שמונה פעמים מאז שהוא יצא. יש כאן התקרנפות איומה בתקשורת וברדיו. הם רוצים שירים טובים ואופטימיים בסגנון בוא נתחבק, בוא נתנשק, ניתן ידיים, נצא לדרך, מחר יהיה טוב. רק את זה הם רוצים ברדיו, אני חושבת שבכל העולם זה כך, לא רוצים להסתבך".

וזה קשור לכך שאת לא מופיעה בארץ?

"בהפסקה הזו יש כל כך הרבה סיבות שאני עצמי לא סיכמתי אותן. אני מאמינה שיום אחד אני פשוט אקח את הגיטרה ואופיע, כרגע אין בי את הצורך או הגעגוע".

"אדם מיושן"

אלברשטיין מעידה על עצמה כעל "אדם מיושן" ומבקשת להסביר בכך מדוע סירבה עד היום להתראיין לאתרי אינטרנט. "אני נורא נלחצת מהאינטרנט. לא יודעת למה", היא אומרת, "תמיד לקח לי זמן להסתגל. עד שקניתי וידאו ו-DVD תמיד יצא איכשהו שאני אחרי כולם. הבן שלי קורא לי 'בדואית'. אני מכירה בנוכחות של האינטרנט ובקיומו, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני חייבת". אז אולי היא לא חייבת, אבל מתברר שאפשר ללמד בדואיות ותיקות טריקים חדשים. עובדה. לקראת האלבום החדש וה-53 במספר בקריירה, אלברשטיין החליטה שהגיע הזמן להתרגל לעידן החדש.

"קוקוס" מקפל בתוכו מגוון רחב של סגנונות ונושאים. הוא מצטיין בהומור מעודן, נקי מציניות או אירוניה ונותן מקום של כבוד לטקסטים שכתבו נדב לויתן, אריאל הורוביץ, מאיר אריאל, איזי מן ואלברשטיין עצמה. כך למשל נסגר האלבום בשיר "מילים" בו היא שרה: "מילים זה כל מה שאני. זה הוני, זה אוני וזה אני. כשתעלה האחרונה על דל שפתי אחדל וכבר בזבזתי די וזה מחדל. נשאר לי רק מילון קטן כצרור נקוב ולא אשנא חינם ולא אבוז ולא אשחית מילים לשווא על המובן מאליו".

"יש לי תחושה שאנחנו מבזבזים את המילים היקרות שלנו על דברים חסרי שחר או על דברים שאנחנו לא ממש מתכוונים אליהם", אומרת אלברשטיין, "מילים שהיו יפות וחזקות הפכו לסלוגנים של קופירייטינג ואיבדו את הכוח שלהן. כולם מדברים כל הזמן ברדיו, בטלוויזיה ובפרסומות. נדמה שהדברת הפכה למגיפה, אבל אין כבוד למילים. ככל שיש אינפלציה בדיבורים, כך אומרים פחות ופחות. המילה מאבדת את משמעותה ואני לא מדברת על 'כאילו וכזה', אלא על מילים פשוטות ויפות כמו 'הישרדות' שהפכה פתאום למשחק טלוויזיוני דבילי".

"זה דווקא משמח אותי שכך זה עובר. אני חשבתי שעשיתי תקליט אופטימי, אבל אני מקבלת את העצבות, מכיוון שעצב בא מתוך רצון להתגבר על דברים. אולי בגדול אמנות היא דבר עצוב כי היא תמיד עוסקת או במשהו שאנחנו נורא רוצים להשיג וסביר להניח שלא נשיג או שאנחנו מבכים משהו שהיה ולא יהיה יותר. אני חושבת שאמנות טובה היא תמיד קצת עצובה ואני מאוד מקווה שאני עושה אמנות טובה. יש נועם בעצב וגם סוג של הנאה".

באחד השירים המקסימים באלבום "תפילות חדשות" נדמה שאת קופצת לביקור במקום שממנו נולד "סוס עם כתם על המצח". את רואה דמיון בין השניים?

לסיום, יש סיכוי לראות אותך מופיעה פה בקרוב?

"סיכוי תמיד יש. אני לא יודעת כמה קרוב, אבל הכל פתוח. כמו שזה פתאום פסק כך יכול מאוד להיות שיום אחד אחזור. זו לא החלטה מערכתית אלא תהליכים שעברתי. במשך שנים ארוכות הופעתי כמעט בכל האולמות בארץ ועשיתי את אותם הדברים שוב ושוב ואני חושבת שחיפשתי להתרענן. לחיות כאן בלי להופיע זו חוויה חדשה שאני חייבת לומר שהיא די נעימה לי אחרי שנים של ריצות. גם לצאת לחו"ל מדי פעם להופעות עושה לי טוב, זה שומר על הקשר שלי עם עצמי ועם החומרים שלי. כרגע המצב מאוד נוח לי".