שתף קטע נבחר

"יש כאן התקרנפות איומה"

חוה אלברשטיין מוציאה השבוע אלבום חדש והיא בהחלט לא מרוצה ממה שקורה לנו: "בתקשורת וברדיו רוצים רק שירים טובים ואופטימיים, אין יותר כבוד למילים"

"אני יודעת שהיו שמועות על זה שאני יורדת, שאני לא חיה בארץ, שאני בוגדת. זה שטויות", כך אומרת חוה אלברשטיין, שמוציאה השבוע אלבום חדש בעברית, "קוקוס" שמו. בשנים האחרונות בוחרת אלברשטיין שלא להופיע בארץ, ומסתפקת בקריירה הבימתית שפיתחה מעבר לים. היא הוציאה אלבומים באנגלית וביידיש, זכתה לביקורות משבחות והיה נדמה שהיא הולכת ומתרחקת מכאן.

 

לרגל הוצאת האלבום מבקשת מי שנחשבת לאחת מאושיות הזמר העברי, להבהיר כי היא לא הולכת לשום מקום. "מרכז העשייה שלי פה", היא אומרת, "אני עושה פה כל הזמן תקליטים. לפני שנתיים הוצאתי את 'מוצאי חג' שהוקלט ויצא לחנויות פה ובחו"ל. הקלטתי בסך הכל שני אלבומים בחו"ל האחד The Well עם ה'קלייזמטיקס' והשני Foreign Letters".

 

למרות האהבה הרבה לאלברשטיין, העמדה הפוליטית הברורה שביטאה בשירים כמו "חד גדיא" ו"הקוסם" שנכתב על בנימין נתניהו, הרחיקה אותה מלב הקונצנזוס. "את 'הקוסם' לא תשמעי בחיים ברדיו", היא אומרת, "אולי ניגנו אותו שמונה פעמים מאז שהוא יצא. יש כאן התקרנפות איומה בתקשורת וברדיו. הם רוצים שירים טובים ואופטימיים בסגנון בוא נתחבק, בוא נתנשק, ניתן ידיים, נצא לדרך, מחר יהיה טוב. רק את זה הם רוצים ברדיו, אני חושבת שבכל העולם זה כך, לא רוצים להסתבך".

 

 

וזה קשור לכך שאת לא מופיעה בארץ?

 

"בהפסקה הזו יש כל כך הרבה סיבות שאני עצמי לא סיכמתי אותן. אני מאמינה שיום אחד אני פשוט אקח את הגיטרה ואופיע, כרגע אין בי את הצורך או הגעגוע".

 

"אדם מיושן"

 

אלברשטיין מעידה על עצמה כעל "אדם מיושן" ומבקשת להסביר בכך מדוע סירבה עד היום להתראיין לאתרי אינטרנט. "אני נורא נלחצת מהאינטרנט. לא יודעת למה", היא אומרת, "תמיד לקח לי זמן להסתגל. עד שקניתי וידאו ו-DVD תמיד יצא איכשהו שאני אחרי כולם. הבן שלי קורא לי 'בדואית'. אני מכירה בנוכחות של האינטרנט ובקיומו, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני חייבת". אז אולי היא לא חייבת, אבל מתברר שאפשר ללמד בדואיות ותיקות טריקים חדשים. עובדה. לקראת האלבום החדש וה-53 במספר בקריירה, אלברשטיין החליטה שהגיע הזמן להתרגל לעידן החדש.

 

"קוקוס" מקפל בתוכו מגוון רחב של סגנונות ונושאים. הוא מצטיין בהומור מעודן, נקי מציניות או אירוניה ונותן מקום של כבוד לטקסטים שכתבו נדב לויתן, אריאל הורוביץ, מאיר אריאל, איזי מן ואלברשטיין עצמה. כך למשל נסגר האלבום בשיר "מילים" בו היא שרה: "מילים זה כל מה שאני. זה הוני, זה אוני וזה אני. כשתעלה האחרונה על דל שפתי אחדל וכבר בזבזתי די וזה מחדל. נשאר לי רק מילון קטן כצרור נקוב ולא אשנא חינם ולא אבוז ולא אשחית מילים לשווא על המובן מאליו".

 

"יש לי תחושה שאנחנו מבזבזים את המילים היקרות שלנו על דברים חסרי שחר או על דברים שאנחנו לא ממש מתכוונים אליהם", אומרת אלברשטיין, "מילים שהיו יפות וחזקות הפכו לסלוגנים של קופירייטינג ואיבדו את הכוח שלהן. כולם מדברים כל הזמן ברדיו, בטלוויזיה ובפרסומות. נדמה שהדברת הפכה למגיפה, אבל אין כבוד למילים. ככל שיש אינפלציה בדיבורים, כך אומרים פחות ופחות. המילה מאבדת את משמעותה ואני לא מדברת על 'כאילו וכזה', אלא על מילים פשוטות ויפות כמו 'הישרדות' שהפכה פתאום למשחק טלוויזיוני דבילי".

 

אז זילות השפה זה דבר שמציק לך.

 

"הלוואי והייתי יכולה לצאת יותר למלחמות נגד זילות השפה. אוצר המילים הולך ומצטמצם, זה בולט בתחום שלי שבו מספר המילים בהן משתמשים היום הוא מינימלי. בספרות אוהבים לדבר על 'שפה ענייה' כסגנון, אני לא חושבת שזה קומפלימנט. במובן מסוים אנשי האקדמיה הם אלה שהביאו לתדרדרות. מתוך רצון להראות שהם חלק מהחבר'ה וחס וחלילה לא אליטיסטים, הם נורא מפרגנים לסלנג ולשפות נמוכות. זה הפך למפלצת שהיא דמות הכל, בשנים האחרונות שפה דלה זה כל מה שיש, אין פה שפה אחרת. אוצר המילים העלוב מטריד אותי בהחלט וגם חוסר שימת הלב לדיקציה ובעיקר הזלזול שעומד מאחוריהם. מילים זה מוזיקה ואם מאבדים את הרגישות למילים, בסוף מאבדים גם את הרגישות לצלילים. הכל נהיה חפיף".

 

ב"עץ עירוני" שכתוב מנקודת מבטו של עץ, את שרה שהעיר היא סביבה עוינת לעץ. הדימוי הזה מתייחס אלייך?

 

"לא בדיוק. אני מאוד עירונית, למרות שאני ממעטת להסתובב בה. זה קשור לכך שקשה לי עם היעדר הפרטיות, אבל אני מאוד אוהבת את הבלאגן של העיר. את המילים של השיר הזה כתב נדב לויתן ואני מאוד אוהבת את הראייה האנושית שיש לו על כל מה שהוא רואה. יש בכתיבה שלו הרבה אמפתיה. זה מעניין, דרך נדב, שהוא קיבוצניק במקורו, למדתי מאוד לאהוב את העיר ובעיקר את תל-אביב ולהתבונן בפרטי הפרטים שאנחנו מוקפים בהם ולא תמיד רואים אותם באמת. בתוך המסכנות, הקור והניכור שבעיר, העץ מחפש אפשרות בכל זאת לשרוד. אנחנו מנצחים את הנסיבות ולומדים לשרוד".

 

האלבום מתנדנד בין הומור דק ומחבק לבין אמירות קשות שנאמרות באנדרסטייטמנט על המצב האנושי ועלינו. את מתרככת?

 

"זה לא דברים שנעשים במודע, אלא משקפים את מצב הרוח שבו אני נמצאת כרגע. יכול להיות שאני רוצה פחות להיות בוטה וכועסת. אני מנסה לבחון את הדברים בטמפרמנט יותר רגוע, אבל מצד שני גם לא לוותר על מה שמכאיב. מה שאני אומרת הוא שכרגע אני לא יוצאת למלחמות, אבל אל תחשבו שהלכתי לישון, חכו חכו... אנשים מתבגרים ומשתנים ואותן אמירות בועטות מתמתנות, זה טבעי".

 

יש באלבום הרבה הומור, אבל גם רחש תת קרקעי עצוב.

 

"זה דווקא משמח אותי שכך זה עובר. אני חשבתי שעשיתי תקליט אופטימי, אבל אני מקבלת את העצבות, מכיוון שעצב בא מתוך רצון להתגבר על דברים. אולי בגדול אמנות היא דבר עצוב כי היא תמיד עוסקת או במשהו שאנחנו נורא רוצים להשיג וסביר להניח שלא נשיג או שאנחנו מבכים משהו שהיה ולא יהיה יותר. אני חושבת שאמנות טובה היא תמיד קצת עצובה ואני מאוד מקווה שאני עושה אמנות טובה. יש נועם בעצב וגם סוג של הנאה".

 

באחד השירים המקסימים באלבום "תפילות חדשות" נדמה שאת קופצת לביקור במקום שממנו נולד "סוס עם כתם על המצח". את רואה דמיון בין השניים?

 

"בהחלט, שניהם באים ממקורות חסידיים כשהשיר 'סוס עם כתם על המצח' מתייחס לניגון ובשיר 'תפילות' מתייחסים לכוחן של האותיות. הסיפור החסידי הזה שנכתב על ידי הרבי נחמן מבראסלב מסתובב אצלי בראש כבר הרבה שנים והמון זמן אני מנסה לעבד אותו. בעיניי, אותיות האלף-בית הן ההמצאה הגדולה ביותר של האדם מאז ימי בראשית ויש הרבה שירים ביידיש שמתייחסים ללימוד האלף בית כמו 'אלף בית' שמספר על לימוד האותיות בחדר והרבי שמבקש שלא ישכחו את האותיות".

 

שם האלבום הוא "קוקוס" על שם שיר שמופיע בו שאת מילותיו כתב אריאל הורוביץ. למה בחרת דווקא בו?

 

"שם של אלבום הוא תמיד בעיה. אני חושבת שבחרתי בקוקוס גם מפני שאני מאוד אוהבת את הטקסט של השיר וגם מפני שאני חושבת שיש בשיר קצת מכל מה שיש בתקליט וזה אומר ביקורת, חיוך, אופטימיות ואקטואליה. חוץ מזה 'קוקוס' היא מילה קצת מצחיקה, יש לה צליל נחמד כמו משחק בתוך הפה".

 

לסיום, יש סיכוי לראות אותך מופיעה פה בקרוב?

 

"סיכוי תמיד יש. אני לא יודעת כמה קרוב, אבל הכל פתוח. כמו שזה פתאום פסק כך יכול מאוד להיות שיום אחד אחזור. זו לא החלטה מערכתית אלא תהליכים שעברתי. במשך שנים ארוכות הופעתי כמעט בכל האולמות בארץ ועשיתי את אותם הדברים שוב ושוב ואני חושבת שחיפשתי להתרענן. לחיות כאן בלי להופיע זו חוויה חדשה שאני חייבת לומר שהיא די נעימה לי אחרי שנים של ריצות. גם לצאת לחו"ל מדי פעם להופעות עושה לי טוב, זה שומר על הקשר שלי עם עצמי ועם החומרים שלי. כרגע המצב מאוד נוח לי".

 

לא קשה למי ששם דגש כל כך כבד על שפה לשיר לקהל שלא בהכרח מבין אותו?

 

"לא הייתי משתמשת במילה קשה. זה שונה, זה מרתק, כמובן שהתקשורת הראשונית היא דרך המוזיקה ולא יעזור כלום, אבל נעים לי לתקשר עם אנשים דרך מוזיקה שאומרת לא פחות ממילים. אני גם מדברת הרבה בין השירים על מנת שיבינו על מה אני שרה, אבל כמו שאמרתי, מילים זה גם מוזיקה ואני חושבת שנורא מעניין לשמוע שפה אחרת מתנגנת. כמו שפה בארץ אנשים מאזינים ליוונית ופורטוגזית בלי להבין אף מילה, כך זה מעניין אנשים אחרים לשמוע עברית, שנחשבת לשפה נידחת בחו"ל. זו חוויה נהדרת בשבילי, אני מוצאת שפה חדשה של תקשורת דרך מוזיקה ומצלול. יש חבר'ה צעירים שסיפרו לי שהם לומדים יידיש בגלל תקליטים שהם שמעו שלי בה. שפה זה קסם, אני יודעת צרפתית בזכות אנשים כמו ברסנס וברל ואנשים לומדים אנגלית דרך המוזיקה. זה אמצעי תקשורת מאוד חשוב".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יוני המנחם
אלברשטיין: "יום אחד אני פשוט אקח את הגיטרה ואופיע"
צילום: יוני המנחם
לאתר ההטבות
מומלצים