בחזרה לגבול הנכון

בעשרים ושבע השנים האחרונות קיבלו ממשלות בישראל אינספור החלטות על הקמה, הרחבה, עיבוי ואישור-לאחר-המעשה של התנחלויות בשטחי יהודה, שומרון ועזה. אבל מאז ההצבעה בממשלת בגין על הסכמי קמפ-דיוויד עם מצרים ב-1987 לא נתבקשו שרים בממשלות ישראל להרים את ידיהם בעד פינוי היישובים הישראלים שמעבר לקו הירוק.

נושא פינוי ההתנחלויות לא נכלל בהסכמי אוסלו המקוריים; גם בהסכמי הביניים עם הרשות הפלסטינית שבאו בעקבותיו לא הוזכרה אופציה של פירוק ההתנחלויות – אפילו לא כמעשה סמלי. מפעם לפעם נאלצו ראשי ממשלה בישראל לתת לממשל האמריקני התחייבויות מעורפלות ל"הקפאת הבנייה בהתנחלויות", אך אלו לא כובדו ולא הגבילו – הלכה למעשה – את הצמיחה המואצת של "מדינת ההתנחלויות".

די להזכיר את העובדה שמאז התנה ממשל בוש האב את מתן הערבויות לאשראי לישראל (9 מיליארד דולר בשנת 1991) בהאטה במפעל ההתיישבות שמעבר לקו הירוק, גדל מספר המתיישבים שם פי 2.5. בעשרים ושבע השנים האחרונות לא שקלה אפוא אף ממשלה בישראל פינוי התנחלויות; לבטח לא כיוזמה ישראלית חד-צדדית שאין תמורה פלסטינית בצידה.

הליכוד, המפלגה הגדולה של הימין הלאומי, היה מסכל רעיון כזה בעודו באיבו ומגייס נגדו את דעת הקהל, בכנסת ומחוצה לה. בראש השוללים כל פינוי – ולא כל שכן פינוי חד-צדדי – היה מתייצב, בלא היסוס, אריאל שרון. אבל לא רק הוא: גם מפלגת העבודה נמנעה בעבר מלהציע תוכנית לפינוי חד-צדדי של כל היישובים הישראלים משטח פלסטיני כבוש כזה או אחר.

מכאן החשיבות ההיסטורית העצומה של ההחלטה על פינוי עזה וצפון שומרון המובאת היום לאישור הממשלה. מניח אותה בפני השרים לא אחר מאשר ראש הממשלה אריאל שרון, אבי אבותיו של רעיון יישוב השטחים שמעבר לקו הירוק על-ידי  מאות אלפי יהודים. הצעת ההחלטה אינה מציבה תנאים כלשהם בפני הרשות הפלסטינית; הפינוי מוצג כמעשה של נסיגה ישראלית חד-צדדית בלתי מותנית. רוב שרי הממשלה ירימו את ידיהם בעד ההחלטה, ביניהם שרים בכירים של הליכוד, מפלגה שמפעל ההתנחלויות נחרט על דגליה.

כיצד קרה המהפך הזה? מה גרם לשינוי כה מוחלט בתפיסת העולם של מדינאים שחונכו על ברכיה של תורת ארץ ישראל השלמה – או לפחות ארץ ישראל המיושבת יהודים? התשובה נעוצה באינתיפאדה הפלסטינית. האינתיפאדה, בין אם נודה בכך או לא, הביאה את הרוב הדומם של הישראלים, ובכללם את רוב מצביעי הליכוד, להכרה שהכיבוש רע לישראל, ושנזקי השליטה הישראלית בעם הפלסטיני כבדים בהרבה מתועלתה – אם בכלל יש תועלת כזו. אבל מימוש הנסיגה החד-צדדית התאפשר רק כשלא נותר עוד ספק שישראל ניצחה את האינתיפאדה; ניצחה במחיר כבד. לכך נוספה התחושה שבלי יוזמת נסיגה ישראלית תבוא עד מהרה יוזמה לנסיגה תחת לחץ בינלאומי בנסיבות גרועות פי אלף.

ממשלת ישראל תקבל אפוא היום (אם לא תהיה הפתעה של רגע שתשנה את נוסח ההחלטה כדי לעשות עוד מניפולציה ולהרוויח עוד זמן) הכרעה תקדימית ברורה שאין ממנה חזרה. זו הכרעה של הסתפקות ישראל ועם ישראל במדינה יהודית ודמוקרטית שגבולותיה חופפים פחות או יותר את מפת ישראל מלפני מלחמת ששת הימים, עם תיקוני גבול הדדיים מוסכמים.

כל פרשנות אחרת לאישור תוכנית ההתנתקות היא בבחינת זריית חול בעיני העם, העשויה מן הקומבינות ומהולכת-השולל העצמית של מדינאים הנאלצים להתמודד בפרהסיה עם השינוי בהשקפות, בדעות ובאמונות שהחזיקו בהן בעבר. חלום ארץ ישראל השלמה נמוג וירד מהפרק, לפחות בדור הזה. ישראל תחת מנהיגותו של אריאל שרון נסוגה מעזה ומפנה משם את כל יישוביה כצעד ראשון – ולא כצעד אחרון – לקראת החזרה אל גבולותיה הנכונים.