גבר מזדקן

גידי גוב הוא סמל. הביוגרפיה המקצועית והאישית שלו הפכה אותו לאב טיפוס מייצג לגבר הישראלי, האשכנזי, בן הדור שנולד עם קום המדינה. נקודות הציון שדרכן עבר הן חלק מהביוגרפיה של כל מי שחי כאן בשנים האלה. להקת הנח"ל, כוורת, הלהקה, דיזנגוף 99, זהו זה, שלל שרב, לילה גוב - אלה רק חל מהתחנות שבהן ביקר גוב בקריירה שלו, ובכולן הצליח לעצב אישיות מזוהה מאוד ובעלת שורת תכונות כמו חן, כנות, ישירות, סחבקיות, עממיות וכו' - כולן אופייניות לדמות "הישראלי".

במהלך השנים לא חלה התפתחות של ממש בדמותו של גוב כפי שהיא נשקפה אלינו מבעד לשיריו ותוכניות הטלוויזיה בהן השתתף. במובנים רבים, הוא נשאר אותו נער מתבגר וחביב שלמדנו לאהוב כבר לפני 30 שנה, רק עם פחות שיער. לפיכך - אי אפשר שלא להעריך את הניסיון האמיץ של גוב באלבום האולפן החדש שלו והראשון זה 14 שנה "בקצה ההר", למצוא ולהמציא מחדש את הקול שלו. למרבה הצער, הניסיון הזה נכשל.

גנבו לו את המדינה

האלבום החדש מוצא את גוב בוגר, מבוגר, מאוכזב ומפוהק. הוא מתנהל בקצב איטי מנשוא, מהורהר להכעיס, נמנע מאמירות נוקבות ונעדר אנרגיה ולהט. גוב העיד פעמים רבות כי הוא אינו מחבב יותר מדי את העבודה שכרוכה בהקלטת אלבומים - ואכן, קשה להבחין ברוח של הנאה ושמחת חיים כלשהי בתוצאה הסופית.

לא שגוב אינו מגיש שירים מוכשר, ולא שאין פה לחנים יפים ועיבודים מקצועיים, וכמה שירים מוצלחים למדי, אבל ביחס למה שלמדנו לצפות ולקבל מגוב בעבר - זה מעט, מעט מאוד. לגוב היו רגעים נפלאים רבים כזמר, ואלה הגיעו כשהוא הצליח להטעין את השירים שכתבו לו אחרים בסוג של תחושת דחיפות ואכפתיות. כמבצע נטו הוא אף פעם לא היה מדויק או מוקפד במיוחד, והקול שלו רק הלך והצטרד עם השנים (ברגעים מסויימים באלבום הזה, כבר ממש קשה להקשיב לו), אבל גוב ידע לפצות על זה בהבאת האישיות שלו, על כל צדדיה, אל תוך השירים. לטעמי הוא הגיע לשיאו באלבום 40:06 מ-83' שכלל שירים נפלאים כמו "שטח ההפקר", "כלים שלובים", "יש אי שם" ו"טוב שבאת", שירו האהוב עלי ביותר.

גם ב"דרך ארץ", שהפך עם השנים לאלבום מושמץ במיוחד בשל הסאונד הבומבסטי והמוגזם שלו, השכיל גוב ליצור אלבום שסחף את המאזין. יכול להיות שהמפיק לואי להב קצת הגזים כשניסה להפוך את גוב לספרינגסטין, אבל הוא השכיל להוציא ממנו עוצמה שגוב מעדיף לברוח ממנה. את ההבדל בין האלבום הזה לנוכחי אפשר לראות בפער שטמון בין שירים אמיצים כמו "יורם" ו"פרח", שזעקו אז את האמת של גוב ישר לאוזניים, לבין "כאילו לא" מהאלבום החדש, שחיבר עלי מוהר והלחין אלון אולארצ'יק. המילים של מוהר כתמיד מדוייקות ונוגעות, אבל המסר שמאחוריהן הוא של אדישות, הסתגרות באישי, ייאוש ומלנכוליה. "כאילו לא הפיגועים / שלסרוגין באים / יום עם בלי ויום עם עם /  אני אוהב אותך... כך בטון לא מאולץ / טון שקט ולא נמלץ / שמתאים לגלגלצ / אני אוהב אותך".

גוב, כמו רבים מבני דורו, מביע בשיר הזה ובאחרים את תחושת הייאוש שלו מהמצב, אותה תחושה שמתאר הביטוי "גנבו לי את המדינה". והכוונה היא לא רק לוויכוח עם הימין הפוליטי שנמצא כבר שנים ארוכות בשלטון, אלא גם למעבר מכלכלה סוציאליסטית לקפיטליסטית ולאבדן ההגמוניה של התרבות המערבית. לכאורה מנסה גוב להתחבר למה שקורה כאן ועכשיו באמצעות שיתוף הפעולה עם עמיר בניון שכתב מחצית משירי האלבום, אלא שנדמה שיותר משגוב התקרב לבניון, התרוקן זה האחרון מנכסיו וכתב לגוב שירים נטולי חריפות.

דיוקן האמן כאיש זקן

גוב מדשדש באלבום הזה בנוסטלגיה ובגעגועים לימים אחרים, ולא מצליח להציע שום נקודת מבט ייחודית או מקורית על ההווה. מי שהקשיב לגוב בתוכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל, לא יהיה מופתע מכך. האישיות המקסימה באמת של גוב לא מצליחה לחפות על השטחיות, שפעם נתפסה כקלילות והתנערות מהכבדות של דור המייסדים, והיום נדמית בעיקר כבריחה ממחוייבות.  

יש משהו אירוני בכך שגוב בחר לבצע באלבום את שירה של ויסלבה שימברוסקה "הכל פוליטי", שבו היא מצהירה: "כל דבר שאתה עושה אתה פוליטי / אין בכלל דבר שלא יוצא פוליטי / אתה פוליטי, אני פוליטי". השיר מבוצע על ידי גוב במין קריאה נונשלנטית, חסרת עוצמה, נטולת זעם, שחושפת את דעתו האמיתית על המילים, משהו בנוסח "היא צודקת, אבל זה לא בשבילי".

גם מהבחינה המוזיקלית גוב מטייל באלבום הזה במחוזות שטוחים ויבשים. ההתקרבות שלו לעולם הג'ז לא הפכה אותו למאלתר פרוע ומיומן, אלא שיגרה אותו יותר לכיוונים שניתן לשמוע בהופעות לקהל המקשיש בלאס וגאס. השירים באלבום נעימים, קליטים, מלטפים, רכים וזולגים בעדינות אל תוך האוזניים - תוך שהם מציעים מעט מאוד רגעים של רגש עז ומתפרץ. זהו גוב מפוהק, משועמם וחסר לחלוחית. "ליצן עצוב", כפי שהוא מגדיר את עצמו היטב בשיר הפותח של האלבום.

ההפקה המוזיקלית של אלון אולארצ'יק רחוקה מלעשות חסד עם גוב. אלבומי הסולו שהוציא אולארצ'יק היו בעיני מהרגעים הנהדרים ביותר של המוזיקה הישראלית, אבל מאז שפנה גם הוא לעולם הגא'זי, הוא הפך למייגע, ולא הצליח לשחזר את שיאי העבר שלו. כמעט לאורך כל האלבום הוא מרסן את גוב יתר על המידה במקום לנסות ולהדהיר את הסוס העייף הזה. רק בשיר אחד, "כל שושנה" (מילים: זלדה, לחן: יזהר אשדות), לוקח אולארצ'יק את גוב לכיוון אחר, המנוני, סוחף ומרגש.

בכל הביקורת הזו אין כדי לפגום בכישרון הבסיסי והגדול של גוב, שבא גם כאן לכדי ביטוי ומצליח להציל את האלבום מהידרדרות למקומות גרועים ומביכים של ממש. זה אינו אלבום נורא, אלא מפוספס. התמונה שהוא מצייר היא דיוקנו של גוב כאמן זקן, שאיבד את חדוות היצירה של הנעורים, וככזה הוא מתועד בתמונות שעל עטיפת האלבום ובתוכו. באחת מהן הוא יושב בודד בקצה ההר, רגל על רגל, על כסא קטן. באחרת הוא נשען על מקל הליכה. הצבעים הכחולים-חומים נוסכים נופך של שלווה עצלה, שמחלחלת למאזין וגורמת לו, בסופו של דבר, להתעייף בעצמו מגידי גוב.