וינה: לילה באופרה

אומרים על האופרה שהיא אומנות גוססת. מזכירים שמזה עשרות שנים לא הולחנה שום אופרה מצליחה. אותן 30-20 אופרות של ורדי, פוצ'יני, וגנר, דוניצטי ורוסיני לא יורדות מהבמה. טוענים שרק שלוש במות מובילות לאופרה קיימות היום - האופרה של וינה, התיאטרון של לה-סקאלה במילנו והמטרופוליטן אופרה בניו-יורק. סופרים על כף יד אחת את זמרי האופרה הגדולים - לשלושת הטנורים, פברוטי, פלסידו דומינגו וחוזה קרראס עדיין לא קמו ממשיכים. את הזמרות הגדולות אי אפשר בכלל לספור כי אחרי מריה קאלאס זה כבר לא אותו דבר. אז אפשר כבר לסגור את ארון המתים של עולם האופרה? לא בוינה - כאן האופרה דווקא חיה ותוססת, ותופסת מקום של כבוד לא רק בחיי האמנות, אלא גם בחיי החברה.

ביקור באופרה

בית האופרה הוא בניין גדול ומרשים במרכז העיר, ברחוב רינגשטראסה המפואר, בין בתי המלון בריסטול וזאכר, ממש בכניסה למדרחוב האלגנטי של וינה, הקרטנרשטראסה. במרחק של מטרים ספורים נמצא ארמונו של הקיסר פרנץ יוזף, ארמון ההופבורג. מרבית הזמרים המופיעים על בימת האופרה מעדיפים להתגורר במלון זאכר, לא רק מפני שהוא ממוקם מעבר לרחוב, אלא גם מפני שמלון זה מחובר אל בניין האופרה במעבר

תת-קרקעי, שבו נשמרת טמפרטורה זהה לזו של האופרה ולכן אין הזמרים מסכנים את מיתרי הקול על ידי חשיפתם למזג האוויר.

2,276 מקומות באולם בית האופרה, מהם 1,709 מקומות ישיבה ו-567 מקומות עמידה. הבמה היא אחת הבמות הגדולות בעולם. מכירת הכרטיסים למופעים מתחילה חודש ימים לפני ההצגה, פרט לכרטיסי העמידה, אותם מוכרים רק בערב ההופעה, עד לשני כרטיסים לכל אדם.

את המופעים מחלקים לשלוש קטגוריות, על פי דרוג רמתם של המבצעים. הכרטיס היקר ביותר לאופרה בקטגוריה ראשונה עולה 300 יורו. בעבר, כאשר הופיעו פבארוטי, דומינגו וקרראס היו למופעים שלהם מחירים גבוהים עוד יותר. על אף המחירים הגבוהים נחטפים הכרטיסים היקרים מיד. מי שאינם יכולים לשלם את 200 ,300 או 100 יורו, קיימת האפשרות לרכוש כרטיס עמידה. המכירה מתחילה רק שעתיים לפני ההופעה וכל כרטיס נמכר ב-5 יורו בלבד.

באולם יש מקומות עמידה גם בפרטר (קומת הקרקע), וגם מעל ליציע הגבוה ביותר. במופעים עם מבצעים מהשורה הראשונה, התור למקומות העמידה מתחיל כבר יומיים לפני המופע. אלה הם אוהבי האופרה האמיתיים, לכן גם מחיאות הכפיים שמגיעות מקרב קהל העומדים הן הציון האמיתי לאמנים. כשמכאן מגיעות קריאות בוז - זה הסימן הבדוק לכישלון.

בהפסקה: שמפניה וקביאר

האולם בדרך כלל מלא מפה לפה. עד לפני מספר שנים לבוש רשמי לקהל המבקרים היה חוק בלתי כתוב. הגברים היו מופיעים בסמוקינגים, הנשים בשמלות ערב ארוכות. היום חל פיחות בנושא, אבל רבים עדיין שומרים על קוד הלבוש הישן.

בתוך הבניין עומדים לרשות הקהל הרחב בתי-קפה ומזנונים מפוארים עם מרפסות הנשקפות אל רחוב הרינגשטראסה. שני אולמות

מפוארים משמשים כ"טיילת" בהפסקות שבין המערכות. כאן צועדים כל אלה שרוצים לראות ולהיראות. באחד האולמות תלויים טפטים רקומים יקרי ערך מהמאה ה-17, מוגנים בזכוכית. באותו אולם נמצא גם פסנתרו של גוסטב מהלר, ששימש כמנהל האופרה בשנים 1907-1897. בתוך ארונות זכוכית תוכלו לראות תוכניות מהצגות מפורסמות ואת הבגדים אותם לבשו בעלי התפקידים הראשיים. באולם אחר תלויים ציורי ענק של גדולי זמרי האופרה מאז היווסדה. שני האולמות מחוברים על ידי המרפסת שבחזית הבניין, הנסגרת בחורף עם חלונות זכוכית והופכת לאולם שלישי.

בשלושת האולמות פזורים שולחנות אותם ניתן להזמין מראש. כאן שותים האורחים שמפניה עם סנדביצ'ים של סלמון וקביאר, לפני ההצגה או בהפסקה. למעוניינים, כדאי להזדרז ולהזמין שולחן כמה ימים מראש. אל תצפו למחירים של מסעדה או בית-קפה, בקבוק מים מינרלים יעלה כעשרה דולר. 

הכניסה להופעה באולם היא רק 30 דקות לפני ההופעה כשסדרן מכריז בקול רם "כניסה!". זהו הסימן לשאר הסדרנים הלבושים במדים מפוארים לתת לקהל להיכנס. 

ההצגה, הזמרים, הקהל

עבור כל זמר, להופיע על בימת האופרה של וינה נחשב לכבוד גדול, אחריות גדולה ותחרות קשה נגד שני מתחרים חזקים: התזמורת והקהל. מתחתיך מנגנת התזמורת הטובה בעולם ולפניך קהל יומרני ובקי ביותר בכל רזי המוזיקה.

נתחיל בתזמורת: הפילהרמונית של וינה - וזה אומר הכל. 60 וירטואוזים ומנצח דגול שהמושג רחמנות לא כלול במילון שלהם. לא נדיר בכלל לראות את הזמר המוביל מנסה בשארית כוחותיו לסיים את האריה, ובמבטו

מבקש רחמים מהתזמורת, שאינה סרה לתחינותיו. זה כבר קרה גם לגדולים ביותר: קרראס, פבארוטי ופלסידו דומינגו.

הדור שבא אחרי הטנורים המפורסמים וכולל את חוזה קורה, רוברטו אלניה ואחרים, עומד בכבוד בתחרות עם התזמורת, אך שמותיהם לא יהפכו לאגדה כמו שקרה לטנורים הגדולים. תלונות על השכר אין להם - 210 אלף יורו להופעה אחת, וראוי לציין שהאופרה מסובסדת ב-90 אחוז על ידי העיר והמדינה.  

הגענו לקהל: זה קהל שבאמת מבין, דורש ומעל לכל - אכזרי. רוב הצופים, בעיקר במקומות העמידה, מחזיקים בידיהם את התווים ועוקבים. כשנדמה להם שהזמר סטה ממה שכתב המלחין, שקולו בגד בו, או שסתם "זה לא זה", התגובה מיידית. זה יכול להתבטא ב"פססססססס" ארוך, כאילו עבר נחש בין הקהל, או בצעקה מעליבה. באחת ההופעות ראיתי איש שולף חליל מכיסו ומנסה להדגים לזמר כיצד מבצעים את האריה.

השערוריות

מספר השערוריות שעורר הקהל הוינאי מרשים ביותר. דומינגו, דיסטפנו ואחרים נאלצו להפסיק הופעה בגלל תגובות הקהל והיו אף מקרים חמורים יותר. ב-1978 עמדה האופרה להציג את "הטרובדור" בניצוחו של פון-קאראיין, שכיהן כמנהל האופרה כמה

שנים קודם לכן. זאת היתה האופרה הראשונה שנועדה לעבור בשידור חי בעזרת לוויינים לכל העולם. בתפקיד הראשי עמד להופיע אחד הטנורים הגדולים של אותם הימים, פרנקו בוניסולי. היות והדרישה לכרטיסים היתה עצומה, החליט פון-קאראיין לפתוח את החזרה הכללית לקהל, אבל בוניסולי החליט לשמור על קולו ושר בשקט בלי לאמץ את הקול יתר על המידה. הקהל לא אהב את זה. הפסססססססס ושריקות הבוז הדהדו באולם והבהירו למבצעים את דעתם של המאזינים, קאראיין נראה כעוס מאוד, ובוניסולי נשבר. באמצע אריה, השליך את החרב שהחזיק אל בור התזמורת והודיע לקהל: "נו קנטו פיו" (אני לא שר יותר). עוד באותו יום המריא חזרה למילנו. האופרה הזעיקה את פלסידו דומינגו ושכרה מטוס שיביא אותו. הערב הזה, עם השידור החי לכל העולם, שם את דומינגו על המפה והפך אותו לכוכב בלתי מעורער.

כן, זה אותו פלסידו דומינגו שהחל את הקריירה שלו בתל-אביב, אצל אדיס דה פיליפ על שפת הים. עד היום הוא נוהג להעלות זיכרונות מאותה תקופה ולספר על נסיעותיו באוטובוס מדירתו הקטנטנה ברמת-גן אל בניין האופרה. הוא אפילו זוכר קצת עברית. אחרי שנתיים וחצי בישראל, בתחילת שנות ה-60, הוא קפץ ישירות לניו-יורק ולצמרת העולמית.

הקהל הווינאי הקשוח ירד גם לחייהם של מנהלי האופרה, בעיקר של היהודים הרבים שביניהם. גוסטב מהלר ולורין מזל סבלו מגילויי אנטישמיות ולמעשה ברחו מוינה. המנהל הנוכחי, יואן הולנדר, יהודי ממוצא רומני, מכהן מאז 1992 ומצליח לשרוד. 

מדי יום נערכים כמה סיורים מודרכים בבית האופרה, בעיקר בצהריים אך לא בשעות קבועות. כדאי להתעדכן. טלפון: 43-1-514440.