שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ירושלים, פוטבול חרדי ואבי נמני
    השופט הרביעי: איך התגברתי על החששות, עליתי לבירה כדי לפגוש בבעלים של הפטריוטס וברחתי מאברכי הפוטבול שלה. ולמה אוחנה אמיץ אפילו יותר ממני

    לפני הכל עלי להודות שאיני נמנה על חובבי ציון, כלומר ירושלים. אני מודע אמנם לחשיבות הלאומית של עיר הבירה שלנו, אולם לא ברורה לי החשיבות של החשיבות הלאומית עבורי. מבית הקפה השכונתי שלי ברחוב קינג ג'ורג' התל אביבי, ירושלים והרציניות התהומית-עממית שלה נראים כל כך רחוקים וזרים לי. לא שאני מתנשא או משהו, פשוט לא מתחבר. מנותק. בביקוריי הנדירים בעיר מצאתי את עצמי מתערבב באוכלוסיה המקומית, אבל לא מתערה בה. אם חו"ל, אז אני מעדיף את פראג או אמריקה.

    צילום: אמיר בוגן

     

    השבוע שהיה

     

    ואז, ביום ד' הגיעה אמריקה לעיר הקודש, יחד עם הבעלים של הניו אינגלנד פטריוטס. לרגל האירוע, הצלחתי להתעלות על הרתיעה האינסטינקטיבית שלי ולחצות את גבולות גזרת מישור החוף בדרכי אליה. החיבה שלי לפוטבול האמריקני מצדיקה אפילו את המאמץ הלוגיסטי הנדרש כדי להשתתף במפגש חד פעמי עם רוברט קראפט. למי שלא יודע, מדובר במיליונר יהודי-אמריקני בן 64, שהחליט למזג את אהבתו לספורט הנפלא בעולם עם אהבה גדולה נוספת - אהבת ישראל. זו באה הפעם לידי ביטוי בהקמת איצטדיון פוטבול בגן סאקר, לטובת עידוד הענף בארץ.

     

    נרגש ומלא ציפיות חלפתי על פני גינות סחרוב ומיד קיבלתי ורטיגו. כל מבקר בעיר מכיר את ההרגשה. זו לא נובעת מדלילות האוויר בגובה, כי אם בגלל הרחובות הירושלמים הסבוכים ונטולי ההגיון. הגעתי באיחור לטקס החניכה של האיצטדיון בנוכחות ביבי נתניהו, רובי ריבלין ואנשי ציבור אחרים.

     

    "אני מקווה שכולם כאן רואים את הפטריוטס כקבוצה של המדינה", הספקתי לשמוע את קראפט אומר, "פוטבול (אמריקני להזכירכם) מבטא את הישראליות יותר מכל ספורט אחר. זוהי רוח הקבוצה שמנצחת, לא הכוכב הבודד". ביבי שישב לצדו, חייך לעצמו ותיכנן כיצד להסתיר את מכירת מניות בנק לאומי מהעובדים. נראה שספורט הוא הדבר האחרון שעניין את שר האוצר, יו"ר הכנסת ושאר הפונקציונרים. קראפט בשבילם הוא הזדמנות עסקית, לא האיש שעומד בראש הקבוצה שזכתה בשלושה משחקי סופרבול בארבע השנים האחרונות. והוא הג'נטלמן, נראה מנותק, אפילו יותר ממני, הכתב המאוכזב.

     


    פוטבול נשים?! מסתבר שיש דבר כזה. לפחות בירושלים (אמיר בוגן)

     

    עזבו את זה שאת מסיבת העיתונאים המקדימה ניהלה חונטה של סבתות אנגלו-סקסיות (שהביעו עניין רב בפוטבול הנשים?!) וכמה כתבי נוער שהגיעו מצוידים קלמרי ג'ינס. עזבו את זה שנוכחותם של קברניטי מדינתנו הזכירה שוב כי הם שנוררים, יותר משקראפט נדבן. עזבו את זה, שהכיבוד היה בתשלום. בקיצור עזבו את זה. אני לפחות עזבתי, הרבה לפני סיום הטקס. התנתקתי, בדרכי חזרה לגוש דן.

     

    או שבעצם הם היו אלה שהמנותקים. האירוע הזה היה יותר מדי נוטף דבש ומתקתק, ובעיקר כשר. מסתבר שיש קהילת הפוטבול משגשגת בעיר והיא מאויישת כמעט כולה על ידי בחורי ישיבה מברוקלין. אלו הגיעו בהמוניהם אל האיצטדיון והספיגו את האוויר בלהג אנגלי ממוצא אמריקני. איפה לעזאזל הרוב הדומם של אוהדי הפוטבול החילונים, חשבתי לעצמי. מתוך צפייה בכמה מהסטארים עבי הבשר שפקדו את האירוע, עלתה בראשי דאגה מרחיקת לכת הרבה יותר. בנוגע לגורל התהליכים המדיניים, להם בוודאי ינסו להתנגד. עם כיפות במקום קסדות, טליתות במקום פדים - דפנסיב-טאקלים נגד ההתנתקות.

     


    דפנסיב-טאקלים נגד ההתנתקות. יתקלו את הבולדוזרים (אמיר בוגן)

     

    למרות הסתייגותי מירושלים ומהפוטבול הישראלי האסלי – הלוא הוא הכדובייגל (כדורגל מלא חורים) – אי אפשר שלא לפרגן לבית"ר ובעיקר למאמנה אלי אוחנה, על הישגו ביום א' האחרון. לא, אין אני מתכוון דווקא לניצחון החוץ הנאה על הפועל פתח תקווה 2:0, אלא על ההחלטה לספסל את אבי נמני, זו הפעם השניה ברציפות. מה שכבר הופך את הצעד הטקטי למדיניות – אמיצה במיוחד. וכנראה שמוצלחת.

     

    המנורה של בית"ר התלהטה לאחרונה, עד שאיימה להישרף. אוחנה נשאר רק בגלל הגיבוי שנתנו לו הבעלים, אותם בעלים שהביאו את נמני בשנה שעברה עבור המן כסף. אולי זה בגלל שאוחנה סיים את הקריירה באותה דרך בה נמני או ברקוביץ' (בו ניגע בהמשך) מנהלים את שלהם עכשיו. ממש כמו אותן הפרימדונות המזקנות ממסיבת העיתונאים. כמו האיפור הכבד לא מצליח להסתיר את הקמטים, כך גם יחסי הציבור של נמני והברקותיו הרגעיות, שאינן מצליחות עוד להסוות את עייפות החומר.

     

    בגיל 33, נמני מקנה לבית"ר זוהר של קבוצת צמרת. מאיר פניג'ל ומאיר לוי, אולי הוזים אותה עדיין ככזאת, אולם אוחנה הלחוץ מצא עצמו פתאום בתחתית והבין שאת הכוכב שלו הוא לא יכול לקחת למלחמה. את הקרב הזה הוא ינצח בזכות המאמץ הקבוצתי. ממש כמו בפוטבול של קראפט ו"הרוח הישראלית" שלו.

     

    אוחנה הפגין אומץ, אבל הגיבור האמיתי של השבוע הוא רלף קליין. האיש שלא מפחד מכלום. הוא כונן את תשתית הכדורסל בישראל ויצא למרות כל הביקורת הציבורית לפרוייקט דומה בגרמניה, הביא גביע אירופה למכבי ת"א וניסה לגנוב ממנה אליפות כמאמן הפועל. הוא לא חשש אפילו לבקר את הצהובים גם אחרי פרישתו. פתאום הכל מתגמד. עכשיו הוא בוודאי פוחד, איך אפשר שלא, אבל האומץ שהפגין מול מצלמות הטלוויזיה כשהודה "אני חולה סרטן", היה כנראה הנעלה מכולם.

     

    צל"ש השבוע: ניוקאסל – הדיחה את צ'לסי מהגביע, מנעה ממנה 'טרבל' והשאירה עוד תקווה לכדורגל האנגלי ויש שיאמרו גם לאירופי.

     


    פטריק קלויברט. ניוקאסל הכריעה את צ'לסי. יש תקווה? (איי.פי)

     

    צל"ג השבוע: ג'ון צ'ייני – מאמן הכדורסל הוותיק והמוערך של אוניברסיטת טמפל כבר נבחר להיכל התהילה, אך הוא ייפרוש השנה בגיל 73, כאחד הנבלים הגדולים. צ'ייני ראה את המשחק הביתי מול סנט ג'וזף חומק לו מהידיים, התרגז ושלח למגרש את נשק יום הדין – נהמיה אינגראם ו–114 קילוגרמיו, לו הורה לבצע עבירה קשה על ג'ון בראיינט האורח. אינגראם ביצע את הפקודה הלא חוקית וגרם לשבירת זרועו של בראיינט, שסיים את העונה. צ'ייני שהושעה סיים גם הוא את העונה וכנראה גם את הקריירה הנפלאה שלו, מעליה מתנוסס עתה דגל שחור.

     

    פרשת השבוע: איל ברקוביץ' – יעקב שחר. אפשר להבין את הרצון העז של שחקן ותיק לסיים את הקריירה בקבוצת האם שלו, אבל לא ברור מאיפה באה החוצפה לדרוש עבור מחווה מסוג זה כל כך הרבה כסף. מכבי חיפה קרובה ללבו של ברקו, הוא רוצה לפרוש במדיה, למרות שהיא לא ממש זקוקה לו. לא היה כדאי שיעשה איזה צעד לקראתה?

     

    - השופט הרביעי. טור אישי של אמיר בוגן, יתפרסם בכל יום ד'.

     

    לתגובות: bogen@zebras.ws

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אמיר בוגן
    צילום: רויטרס
    קראפט. קודם כל פוטבול. בשבילי לפחות
    צילום: רויטרס
    צילום: ראובן שוורץ
    נמני. כבר לא מצליח להסוות
    צילום: ראובן שוורץ
    מומלצים