7 בבוקר. איפה רביבו ואיפה בן חיים? היכנסו וצפו

שבע בבוקר. טל בן חיים מתעורר בביתו שבבולטון ויוצא לעוד יום עבודה שמתחיל בחדר כושר, נמשך בתרגול קבוצתי של פילאטיס ועבודה על גמישות, נמשך באימון באיצטדיון 'ריבוק' ומגיע לסיומו הרבה לפני חצות. דוד רביבו, אבטיפוס של הכדורגלן הישראלי הממוצע – לא בשוליים אבל גם לא מהסטארים הגדולים – מתעורר בנחת בתשע וחצי, פותר תשחצים, הולך לקפה עם החבר'ה בקניון, מגיע בצהריים למגרש, עובד קצת על השרירים, ממשיך לאימון שגרתי עם הקבוצה ומשם לדבר האמיתי – הופעת אורח אצל יצפאן ומשם למסיבה במועדון תל אביבי. הוא יכול לבלות עד מאוחר, הוא הרי לא קם מוקדם מדי למחרת.

תילי תילים של מילים נשפכו בשנה האחרונה על הסיבות לחורבנו המתמשך של הכדורגל הישראלי. שחקנים, מאמנים, פרשנים, אוהדים, הוגי דיעות וסתם עוברי אורח תלו את מצב הענף בגורמים שונים: החל ממצב המגרשים, דרך אופי השחקנים, הפכפכות האוהדים וחמדנותה של חברת צ'רלטון, וכלה בסיגר של גברי לוי והשפיץ של הנעל.

בסדרת טלוויזיה חדשה - "בעקבות הגביע האבוד" - מנסה עמנואל רוזן לבור את המוץ מן התבן, ולבודד את הגֶן הדפוק של הכדורגל בארץ, שגורם לו להיכשל כל פעם מחדש. סגנון העד-הנוכח בו משתמש רוזן שולח אותו לשוטט ברחבי אירופה, לחגוג עם אוהדי יוון את הזכייה באליפות אירופה, לעלות לרגל לביתו של הפנסיונר ריצ'ארד נילסן, לבקר את טל בן חיים בבולטון ובאופן כללי לעשות כיף חיים. המסר העיקרי: שם עושים את זה נכון, אצלנו לא.

הפרק הראשון בסדרה, שישודר הערב בערוץ 10 (שלישי, 21:50) חוזר לאחד הרגעים הקשים של הכדורגל הישראלי, הדקה ה-92 במשחק הנבחרת מול אוסטריה, באיצטדיון רמת גן. גם היום, כמעט ארבע שנים אחרי, לא קל לאוהד ממוצע לחזות במהלכים שהובילו לשער השיוויון, ששלח את ישראל הביתה במוקדמות מונדיאל 2002. רוזן הכריח את גיבורי אותו רגע אומלל לצפות בקלטת ולשחזר אותו אל מול המצלמות. המסקנה של רוזן ברורה: באותם מהלכים ניתן לראות את כל החוליים של הכדורגל שלנו: היהירות, העדר הכושר הגופני, חוסר הרצינות והיעדר ההשקעה.

בפרק השני מסיר רוזן את הכפפות, ועורך ניתוח ללא הרדמה לדמות הכדורגלן הישראלי. סימה בכר מציגה מול המצלמות את עולם הפוזה והרהבתנות של הביצה המקומית ובלי לשים לב מודה בפה מלא שגם היא חלק מהפוזה. דוד רביבו, מהפתיח, מקבל ליווי צמוד לאורך כל היום. שניהם, יש להניח, לא יהנו כל כך מצפייה בדמותם על המסך.

רוזן גם מזכיר את שלומי דהאן ועמוס סאסי, שני כשרונות מבטיחים שפרחו בקבוצת הפאר הגרמנית בורוסיה דורטמונד, עמדו רגע לפני ההצלחה הגדולה באירופה אבל נאלצו (אין מילה אחרת) לחזור ארצה כדי לשרת את המדינה במדים ירוקים ("איך אני אביט להורה שכול בפנים אם הבן שלי לא שירת בצבא", תוהה האב). רוני רוזנטל, השחקן הכי אירופי שהיה לנו, מתראיין על רקע הווילה המפוארת שלו בלונדון ונזכר איך היה מגיע לאימוני הנבחרת ונדהם מהקצב האיטי. יוסי בניון מספר על סדר היום של קבוצה אירופית במחנה אימון ואלו רק חלק מגיבורי הסדרה, שחושפים את הפער הבלתי ניתן לשיעור בינינו לבין אירופה.  

עצם הניסיון לקיומו של דיון רציני, ארוך יותר מ-500 מילה במדור הספורט, בנושא "איך זה קרה לנו?" ראוי להערכה והתוצר הסופי הוא חזק, מעורר מחשבה ובהחלט שווה צפייה.

מי שאולי סיכם את הסדרה כולה עוד בפרק הראשון הוא מודי בר און, ששיחותיו עם רוזן משובצות לאורך הפרקים השונים. "מה אנחנו רוצים מהכדורגלן הישראלי? ומה עם האינסטלטור הישראלי או נהג המונית הישראלי? אותם סימפטומים משותפים לכולנו. הרי גם אוהד הכדורגל הישראלי הוא בעצם די עצלן. פעם מגיע למשחק, פעם לא מגיע, תלוי אם סידרו לו כרטיס. יושב בטריבונה, לא ממש מעודד, מפצח גרעינים. הרי אם היה אפשר, גם הבלמים על המגרש היו מפצחים בזמן שיש התקפה".