שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    גמלים מפלסטיק וקוויאר שחור

    אנה וגנר נוסעת לרוסיה, פוגשת במפתיע חבר ילדות ואת ארוסתו היפיפיה, וזוכה לראות סוף טוב רומנטי, כמו בסרטים, שמתרחש על רקע תפאורה סוריאליסטית של גמלים מפלסטיק ופתיתי שלג שצונחים

    קצת אחרי ההמראה הוא פנה אלי בחיוך ואמר, "בדיוק אותך חיפשתי". אז חייכתי בתגובה, במקום להגיד שאין לי מושג מי הוא. לא נעים להודות בפני מישהו שמחייך אליך, שאת כבר לא תמיד מצליחה להדביק שמות לפרצופים וגם לזכור בדיוק מנין הגיעו אל תוך חייך ומתי. שנים של בלבול מתודי בעניינים האלה הובילו אותי ליכולת ליצור שיחה נינוחה על כל דבר כמעט, עם אנשים שאני בטוחה שמעולם לא ראיתי קודם, אבל הם דווקא בטוחים שכן. לרוב הם צודקים.

     

    גם משה צדק. כשמטוסנו קירטע על פני הים השחור, כבר התברר הכל: שמשה בעצם לא מכיר אותי כמעט, אבל אבא שלו ואבא שלי עבדו פעם יחד, לפני מליון שנה, בתחנת הכוח החדשה של חברת חשמל באשדוד. ומשה, שהיה ילדון כשהייתי עלמה, אפילו התעקש שכמה פעמים בחייו עשיתי לו בייביסיטר. והנה, בלי שום קשר, הוא עשה חיל בעסקיו ועכשיו הם חובקי עולם, משהו שקשור בפרופילים לבניה, וחייו מצויינים מאד – ויש רק בעיה אחת.

     

    בשלב הזה של יחסינו, אחרי שלושה בלאדי מרי חזקים במיוחד, משה כבר הרשה לעצמו ללחוש לי באוזן שהבעיה בכלל לא מוכנה לשבת לידו, והנה היא מנמנמת בצד השני של המעבר. "סתכלי, אמר, לא האשה הכי יפה בעולם?".

     

    התבוננתי, וראיתי אלה. שערה הזהוב היה אסוף בשיניון מתוח כשל רקדניות-בלט, הפרופיל השנהבי המושלם שלה רכן לעבר כתף שברירית אחת. גם כשישבה אפשר היה להבחין שהיא גבוהה ממשה בחצי ראש. "נו, מה את אומרת?" שאל, מדהימה, הודיתי. "מדהימה-מדהימה", אישר בעצב, "אבל לא מדברת איתי כבר שבועיים".

     

    חצי שעה לפני הנחיתה בסנט פטרסבורג כבר ידעתי הכל: שאניה של משה, אהבת חייו וקללתו, כבר מאיימת מזה זמן רב שהיא לא יכולה יותר ככה, לשבת בפנטהאוז המעוצב שלהם מול הים באשדוד ולא לעשות כלום ולחכות בעוד הוא מתלבט אם להתחתן איתה או לא. אהבה לא חסר, אבל משה, איכשהו, לא בטוח שמתאים לו, בגלל ההבדל בתרבויות.

     

    הרמתי גבה, והוא התנדב להסביר שאצל אניה הכל הפוך. היא עצמאית מדי בשביל אשה עדינה שכזאת, היא מנצחת אותו בלשתות וודקה, היא מתפרעת על הכביש בארבע על ארבע שלהם, מוכרחים להודות שהיא הרבה יותר משכילה ממנו – בקיצור, צרות. ואמא של משה? היא בטוחה שרק יהיו עוד צרות, כי לאניה לא דחוף להביא ילדים, למשל. והיא גבוהה מדי.

     

    זו היתה הקללה של האלה המנמנמת, שכל הטיסה הקופצנית עברה עליה בשלווה גמורה: כשהיתה בת חמש עשרה היתמרה קיץ אחד למטר ושמונים, ואז גם סילקו אותה מלהקת הבלט הכי מופלאה בעולם, זו ששוכנת בסנט פטרסבורג במרינסקי תיאטר. קצת אחרי הנפילה מגן עדן עלתה ארצה לגמרי לבד, גררה את הוריה מקץ שנים לעשות כמוה – וכל הזמן התגעגעה עד כדי כך שחששה לנסוע שוב למכורתה.

     

    הריב הגדול האחרון, שבו משה אמר שהוא עדיין מתלבט, הוביל לנסיון של פיוס: "ניסע לעיר שלך", אמר, "ונראה מה יהיה. אפילו – את יודעת מה? נלך לראות מה זה הבלט הזה שאת מדברת עליך ויורדות לך דמעות".

     

    אבל לא איש כמשה ייצא לחופש שאין בצידו קצת הכנסה, ולפיכך נועץ בחברים של אניה מן התפוצה הרוסית, והם אמרו לו שלמרות כל השחקנים בשטח, עדיין אפשר לייבא לישראל מיני מזונות מרוסיה ולראות ברכה בעמל הזה, ומשה הציע לאניה שבמסגרת מסעם הרומנטי יבקרו בכמה מפעלים לנקניקים וסלטים ויראו אם אפשר להתחיל לייבא. נו, וכאן אני נכנסת לתמונה סוף סוף – כי משה שמע איזו שמועה שאני כותבת על אוכל, כאילו? אז אולי, אם יש לי זמן – וכמובן כל ההוצאות על חשבון משה?

     

    הוא העיר את האלה שלו בעדינות מלאכית, והיא הואילה לחייך רק אלי, בנימוס צונן אך מושלם, כשמשה הסביר לה שלגמרי במקרה מצא במטוס חברת ילדות
    שלו. אחר כך התברר שבית המלון בו התאכסנו שוכן ממש באותו רחוב שבו בית המלון שלי, וכבר – קצת למגינת ליבה של אניה – נדברנו להיפגש בערב והחלפנו סלולריים ונפרדנו בצ'פחה עזה בפתח המלון שלי, כי ברור שנסענו משדה התעופה פולקובו יחד, למה להוציא כפליים על מונית, ועוד אצל הגנבים האלה. כשהוא אמר "הגנבים האלה", הרשפים התכולים בעיניה של אנייה איימו להצית אש גדולה, ואני שמחתי להיפרד מן המתח שלהם ולישון כמה שעות.

     

    לא פשוט להשיג כרטיסים ל"ז'יזל" בתאטרון מרינסקי בהתראה של שעות ספורות, ועוד לזכות בתא מהודר לשלושה, אבל משה כבר קשר יחסי קרבה עם הקונסיירז' במלון והצליח. הוא היה גאה בהצלחה ונבוך מפני הבאות ותחקר אותי ארוכות, מה יקרה אם נגיד זה יהיה מגוחך, הבלט הזה, עד שהוא לא יתאפק ויצחק באמצע? אניה משכה בכתפיה ופלבלה בעיניים במחווה הבינלאומית הזאת של נשים שפירושה, "מה לכל הרוחות אני עושה עם הקלוץ הזה?", ואני סיפרתי לו, כמיטב יכולתי, את עלילת ז'יזל – והרגעתי אותו: זה נורא עצוב והמוסיקה מדהימה ויהיה כיף, ואם יתחשק לך לצחוק, אני אביא לך נוגרה במיטב המסורת האשדודית.

     

    לזכותו צריך לומר שרותק. אניה היתה מכושפת, היא עקבה אחר כל צעד במיומנות של מי שהיתה שם ועודנה רוצה להיות שם, ובפה-דה-דה הכי דרמטי אפילו הזילה דמעה. מדי פעם הגנבתי מבטים לעבר השניים כדי לראות אם חלה הפשרה. בהפסקה נדשמה היה לי שצילו של חיוך עבר ביניהם, אבל ייתכן שזה מפני שמשה, במחווה גרנדיוזית, הזמין לתא שלנו בקבוק שמפניה איכותי להפליא ויקר מדי.

     

    במערכה האחרונה הוא כבר זע על כסאו באי נוחות. "כל זה טוב ויפה", לחש לי, "אבל אני מת מרעב". שוב צריך לומר לזכותו, שלא מיהר אלא הרעים במחיאות הכפיים שלו ובשאגות "בראוו" ממש כמו כל יושבי האולם. בלחייה של אניה החל לעלות סומק של הנאה אמיתית.

     

    נשים יפות מאד יש בסנט פטרסבורג, בכל קרן זווית, אבל אניה משכה מבטים גם ביציאה, גם במונית וגם במסעדה אליה הובילה אותנו. "זה הפתעה", אמרה וסירבה לגלות לנו לאן נגיע, והייתם צריכים לראות את עיניו הקרועות לרווחה של משה כשדלת נפתחה אל תוך השלג שבחוץ ובדלת עמדה עלמה בתחפושת מושלמת של רקדנית בטן מגרבית חשופת-טבור ודדנית, ואמרה ברוסית, "ברוך בואכם לקרוון, החוויה האקזוטית של סנט פטרסבורג".

     

    משה הפשיר מיד, ועוד יותר שמח למראה הגמלים הכתומים מפלסטיק בגודל טבעי, עטורי מחרוזות-מטבעות, שהיו הדקורציה הכי מופרכת בתבל בהתחשב בשלג שהיכה בחלונות. עוד נסקרו, לפני הוודקות הראשונות - "בטעם תאנים כמו במזרח", הבטיחה לנו רקדנית הבטן שענתה לשם יבגנייה – מיני אפיריונים מקטיפה וים של כריות שזורות בזהים ומוסיקה ממאוריטניה וריחות ברורים מאד של תבשילי כבש. ולתוך כל האקזוטיקה הזאת הצליחו להגניב גם מנת פתיחה של קוויאר משלושה סוגים, כמובן – כי המזרח, כבודו במקומו מונח, אבל צריך להודות שמזון האלים חסר בו.

     

    טרפנו: ביצה ענוגה וזעירה אחת של בלוגה זהוב-חיוור נשרה מן הכפית של אניה וזלגה במורד מחשופה החלבי. משה, שאכל באומץ והסתיר את הבעת התיעוב שלו בנחישות, שלח אצבע אוהבת אל עבר הגולה הקטנה, ובתנועת לטיפה, מן העדינות והמקסימות שראיתי אי פעם, העלה את הסוררת על אצבעו ומשם הישר לפה. יש רגעים שבהם צד ג' צריך להיעלם מייד מן העלילה: הלכתי לעשן ליד הבאר.

     

    בשובי הם החזיקו ידיים. בידה הפנויה הסיעה אניה כפות של מרק ניחוחי, לימוני, שפרוסות בשר טלה צפו בו בלויית חצילים, כו, חצילים – אל לועו המתמסר של משה. אחר כך הוא האכיל אותה בקבבים זעירים עטופים בפיתות ארמניות דקיקות ובצלעות טלה קטנטנות ונימוחות שרבצו בשלווה על מצע גרגרי רימונים, כוסברה וסומאק – ולא היה גבול לתדהמתו. "כמו בבית", אמר שוב ושוב. אניה מזגה לו עוד קצת וודקה. היא לא טרחה לתקן את הרושם בעניין המרק. אין סיכוי שהיה דבר כזה בבית של משה, אבל בערב ההוא, במסעדה הכי מופרכת שהייתי בה מימי ואחת הטעימות ביותר, התברר שההבדלים בין בני האדם, הבתים, התרבויות הרחקות זו מזו, קטנים מכפי שנדמה לפעמים. גם אם ההכרה הזאת מגיעה בחסות גמלים מפלסטיק ובקבוק שלם של וודקה תאנים, היא הכרה משמחת, מנחמת, מקרבת לבבות.

     

    שוב נפרדנו בצ'פחות עליזות של משה ובנשיקה מלצלת על הלחטי מטעם אניה, שכבר לא הפסיקה לחייך. למחרת נדברנו לנסוע למפעל גדול של נקניקים איכותיים, אבל לא ממש הופתעתי כשמשה התקשר על הבוקר לבטל ולהתנצל. קולו היה רך ומלא באתם-יודעים-מה. קולותיהם של כל הגברים המרוצים נשמעים כך, בלי הבדלי תרבויות. נו?, שאלתי. "צ'מעי – עוד שני בלטים, הבטחתי לה, ואנחנו חוזרים הביתה. עזבי אותי מנקניקים, מייבוא, משטויות – יש לי חתונה להפיק. תבואי?"

     

    הבטחתי לו. הו, רוסיה, רוסיה. עם גמלים או בלעדיהם, בבוקר מושלג בסנט פטרסבורג, גם לאמתכם הצינית הפשירה הנפש לגמרי, ומתוכה יצאו בבת אחת גם חיוך וגם דמעה.

     

    וכששבתי הביתה, שחזרתי את המרק. מדובר ביצירה גרוזינית שמעולם לא ראתה את יפי המגרב, אבל איכשהו מתקבלות פנכות עם טעם מובהק וחזק של בית חם ואוהב, ממש לא חשוב מאיזו עדה. כיוון שאניה ניצחה על ההזמנות ב"קרוון" ואני קוראת רוסית בקצב של צב, לא ביררתי איך קוראים לו. לכבוד אניה ומשה ונישואיהם הממשמשים ובאים, נקרא לו ברשותכם – מרק חתונה.

     

    מרק חתונה

    קניות:

    2 קילו עצמות יפות של טלה. ידידות עם הקצב תסייע בהשגתן 

    500 גרם בשר צוואר-טלה

    2 בצלים גדולים

    6 שיני שום קלופות ועוד 6, לא קלופות

    4 עלי דפנה

    5 גרגרי פלפל אנגלי

    3 גזרים

    1 חציל בינוני ומוצק, רצוי בלאדי

    3 גזרים בינוניים ויפים

    4 תפוחי אדמה קטנים, חצויים לרבעים

    4 עגבניות בשלות ומוצקות

    2-3 כפות רסק עגבניות

    צרור נדיב של כוסברה

    מיץ מלימון אחד עסיסי

    1 פלפל צ'ילי אדום או ירוק, חף מגרעינים וחתוך לטבעות דקיקות

    מלח

      

    וכך עושים:

    1. בסיר גדול ועל להבה גדולה ועליזה, מביאים לרתיחה את הבצלים, עצמות הטלה, עלי הדפנה, הפלפל האנגלי, מעט מלח, השום הלא-קלוף ולפחות שני ליטר מים. מקפים, מנמיכים להבה למינימום ונותנים לעסק לבעבע שעה.
    2. מוסיפים את בשר הטלה חתוך לקוביות קטנות ומבשלים עוד שעה.
    3. בינתיים חותכים את הגזרים והחצילים לפרוסות קטנות, מסירים את קליפת העגבניות וחותכים לרבעים. מסננים את תכולת הסיר ומעבירים את הנוזלים לסיר אחר. מן הבלגן המהביל במסננת נפטרים, אבל לא לפני ששולים את פיסות בשר הכבש ומעבירים לסיר החדש, אליו משליכים גם את הירקות, כולל השום הלא-קלוף.
    4. מביאים לרתיחה, מנמיכים להבה ומבשלים חצי שעה, עד שתפוחי האדמה רכים. מוסיפים רסק עגבניות, מיץ לימון וצ'ילי. בודקים מליחות.
    5. לפני ההגשה מפזרים כוסברה בנדיבות ממעל. מי שיודע, מוזמן לעשות לו-לו-לו. נדמה לי שאניה כבר לא תתנגד.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    "אפילו – את יודעת מה? נלך לראות מה זה הבלט הזה שאת מדברת עליך ויורדות לך דמעות"
    צילום: רויטרס
    צילום: רויטרס
    "הו, רוסיה, רוסיה. עם גמלים או בלעדיהם, בבוקר מושלג בסנט פטרסבורג, גם לאמתכם הצינית הפשירה הנפש"
    צילום: רויטרס
    צילום: שלום בר-טל
    "אחר כך הוא האכיל אותה בקבבים זעירים עטופים בפיתות ארמניות דקיקות"
    צילום: שלום בר-טל
    מומלצים