אל תגעו לי בשואה
זילות השואה אינה מתבטאת רק בהשכחה או באנטישמיות מבחוץ; היא מצויה גם בשימוש הנפוץ והקל מדי שלנו
פתיחתו של מוזיאון השואה החדש במוסד "יד ושם" בירושלים הייתה אירוע מרשים, והמוזיאון עצמו הוא תרומה חשובה לזכר אסונו של העם היהודי. אבל בוויכוחים שאפפו את טקסי הפתיחה, ובדיונים על מה שיש במוזיאון ומה שאין בו, אפשר היה לראות סממנים למאבק הישראלי הנושן, שאפשר לכנות אותו בשם "אל תגעו לי בשואה".
מן החשש שנציג יפן יזכיר בנאומו את הרוגי הפצצות האטומיות בהירושימה ונגסאקי, שגרם לאי הזמנתה של יפן לטקס, ועד להתייחסויות של "ממסד הזיכרון" הישראלי לאזכורים של אסונות אחרים, אפשר היה להתרשם שישראל נזעקת למראה כל סימן לערעור הבלעדיות על השואה. "כשבצרפת עושים השוואות בין השואה לרואנדה או לקוסובו", אמר נשיא הקונגרס היהודי העולמי ישראל זינגר, "יושבת-ראש הקרן להנצחת השואה בצרפת, שהיא ניצולת שואה, יוצאת נגד. בכלל לא בטוח שמי שיחליף אותה בעתיד בתפקיד ינקוט אותה גישה".
מהי הגישה הזו? הגישה שאומרת שהשואה היא אירוע ייחודי, מכיוון שהייתה השמדה מתוכננת של עם שלם, מבוצעת בקפדנות בירוקרטית על-ידי מדינה מערבית מתקדמת. אי-אפשר להשוות אותה אפילו לאירועים שבהם נטבחו מיליונים, מההרג בעם הארמני ועד למה שהתרחש בשנים האחרונות באפריקה.
אבל מאחורי הגישה הזו יש גם מה שאינו מיועד לזיכרון אלא דווקא למבט קדימה. ייחודיות השואה שימשה את ישראל באופן קבוע כהצדקה לאינספור מעשים גדולים וקטנים. מהפרויקט הגרעיני ועד לפעולות צבאיות תוקפניות, מהתביעה לסלחנות מדינית כלפי מעשיה ועד לשיפוט המוסרי שלה, נקטה ישראל (או חלק ממנהיגיה) עמדה שמותר לנו כי אנחנו היינו קורבנות השואה.
זילות השואה אינה מתבטאת רק בהשכחה או באנטישמיות מבחוץ; היא מצויה גם בשימוש הנפוץ והקל מדי שלנו. כל מי שמתנגד למדיניות ישראל הוא היטלר, וכל מי שאינו מעריץ שלנו הוא אנטישמי. הלקח שהפיץ וטיפח הממסד, כלפי פנים וכלפי חוץ, לא היה מבוסס על האמירה שהשואה מוכיחה את פוטנציאל הרשע האינסופי החבוי באדם, ומחייבת את כולנו להילחם בו; הוא היה שלנו מגיע, כי היינו קורבנותיה.
במובן הזה, חבל שהדיון סביב חנוכת המוזיאון החדש נגרר גם הוא למחוזות "השואה של מי גדולה יותר". השוואה של השואה לאירוע היסטורי אחר אין פירושה בהכרח זילות של האסון או מאמץ להשכיח אותו. והאמירה שצריכה לצאת מישראל, דווקא משום שרבים מניצולי השואה חיים בה וחלק גדול מהצדקת קיומה ומעשיה נובע מהאמירה שלעולם לא עוד, צריכה להיות שהשואה היא אכן אסון שממדיו ולקחיו אוניברסליים. הזיכרון שלה מחייב אותנו דווקא להיות יותר הומניים, יותר רגישים לעוול, יותר חרדים מן הרשע –בכל מקום, ולא רק בזה המאיים עלינו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
