גברים ברשת
אמנות לסוף השבוע: צילומי הגברים המצ'וטטים של שי איגניץ, תערוכת הביכורים של יורם רובינגר, וגם התערוכה הרטרוספקטיבית של הנרי שלזניאק, שהלך לעולמו ב-1980
"ציור שלי דורש", הנרי שלזניאק - מבע חד פעמי
תערוכה רטרוספקטיבית מקיפה ומרתקת מוצגת בימים אלה במשכן לאמנות בעין חרוד לאמן הנרי שלזניאק ז"ל. בתוך חללי המשכן תלויות כ-200 מעבודותיו ובהן ציורים, תצלומים וסרטים שיצר האמן משנות ה-60 ועד מותו ב-1980 בגיל 42.
היצירה של שלזניאק רגישה ביותר. זוהי יצירה המבוססת ברובה על אינטואיציה ועל חיפוש ויזואלי. תהליך ההתגבשות האמנותית שלו החל בצילומיו המטופלים, המשלבים עבודת טוש וצבע, בטכניקות זירוקס שונות ו"העברות" של דימויים באמצעות נייר פחם, טינר, הדפס רשת וגם שבלונות. ואולם, יותר מכל מזוהה היצירה שלו עם מלאכת ליקוט של טקסטים מודפסים במכונת כתיבה כמו גם רפרודוקציות וקטעי עיתונות וביקורות שנדגמו מעולם התרבות של הימים ההם, ומצאו דרכם אל הציור שלו. התוצאה הקולאז'ית מייצגת במקוריות ובכנות את התרבות וגם את הביקורת של אותם ימים, איתן ניהל שלזינגר שיח לא תמיד אוהד בתוך יצירתו.
בעבודותיו האחרונות, שהן אולי גם המגובשות ביותר, רווח קו אמנותי נוטף רגש וגדוש בליריות. למרות השימוש של שלזינגר בחומרים זולים ובכלי עבודה יומיומיים, כמו לכה תעשייתית ומברשות שמילאו את מקומו של המכחול, הוא יוצק אל היצירה – ולעתים ממש מטביע בתוך הסביבה הכביכול תעשייתית הזו – את האנשים הקרובים אליו ביותר. מתוך עבודותיו ניבטים לא פעם חבריו הטובים (יאיר גרבוז, אילן נחשון, יאיר הורביץ ואחרים), אלו ש"לאחר פטירתו מחו, על התנכרות הממסד לעבודתו" - כפי שכותבת האוצרת גליה בר אור.
בר אור מצהירה כי "שלזניאק לא נשכח וכי השנים היטיבו עם יצירתו, שמבעד לחומרתה ולצמצום אמצעיה ממשיכה להפעים את הלב ביופיה הרגיש ובמבעה החד-פעמי". גם גרבוז, חבר קרוב, סבור כי "מה שקורה בשנים האחרונות מהווה התגשמות התקוות והציפיות של אוהבי הציור של שלזניאק. דומני שהנרי, אילו חי בתוכנו, היה נעצב על לבו מהעובדה שהמבקרים שינו את דעתם בלי להכות על חטא, כאילו כך חשבו ואמרו מאז ומעולם".
אם אתם נמסים מיצירה שיש בה תבונה ורגישות ואתם רוצים לפגוש באמן המיוחד הזה שאולי פספסתם ולגלות שפה אמנותית באמת נוגעת – הצפינו אל העמק.
"ציור שלי דורש", משכן לאמנות עין חרוד. לפרטים נוספים בקרו באתר המוזיאון.
"מיכאל", שי איגניץ - גן וירטואלי
תערוכתו החדשה של שי איגניץ בגלריה "רוזנפלד" מהווה המשך ישיר ועקבי לתערוכה שקדמה לה. איגניץ עבר מגן העצמאות, מן הגן הפיזי – אל הגן הווירטואלי,"גן הצ'טים" של הרשת, שנדמה כמקום בלתי נדלה להיכרויות.
"ההרפתקה שלו", כפי שהוא מגדיר אותה, הייתה יציאה אל הגן הווירטואלי הזה ובעקבות הביקור בו לייצר מפגשים אינטימיים תוך שהוא מציג את עצמו בפני הגברים כצלם בוגר בצלאל וכו'. בעקבות המפגש הזה שרטט איגניץ את דיוקנותיהם של המשוטטים בגן.
התוצאה מאפשרת לנו להתוודע אל כמה מהאנשים המשתייכים לקבוצת המצ'טטים הזו, המחפשים קשר דרך האתר. אנו מציצים אל מרחב המחיה הפרטי שלהם, שבו נפרש לפנינו עולם ממין זכר שהוא בחלקו מקסים, בחלקו משעשע, בחלקו מביך ובחלקו חושף עליבות או בדידות.
בגלריה, שחלליה המרכזיים הם שניים, מציע איגניץ שני מבטים אל קבוצת מצולמים שלו. למטה, בקומת המרתף, אנו חשים כמציצים סמוקי לחיים כאשר שישה מסכים זעירים מזמנים לנו צפייה באינטימיות של גבר הקרוב יותר אל זקנתו מאשר אל נעוריו, היוצא במחולות בחלל ביתו המטופח, תוך שהוא מתערטל ומתכסה חלופות. הכוריאוגרפיה בסרטונים הללו נתפשת כמחווה ספונטנית משהו.
בחלל העליון של הגלריה, לעומת זאת, מוצגת סדרת הצילומים המייצרת חוויית צפייה סטרילית שקשה לומר שנוטפת ממנה תשוקה. למען האמת, גם קצת קשה להאמין שלא עומד מאחוריה סטייליסט או איזושהי יד מכוונת. עשרה גברים חושפים
שם את עצמם בחדר המיטות שלהם. חתך הגילים שלהם מגוון ממש כמו קולקציית הלבנים שהם עוטים על אזור החלציים.
איגניץ מסביר כי אין מדובר בצילום של תיעוד דוקומנטרי. מה שמשך אותו הוא סיפור המסגרת, והמצולמים תפקדו עבורו כשחקנים ולא יותר מכך. הוא מספר כי הגיע אל האנשים הביתה מבלי לדעת היכן יבחר לצלמם, אלא שהסביבה האחידה (חדר השינה), שבה בסופו של דבר בחר לצלם את האנשים, פשוט "דיברה" אליו במיוחד. הוא מדגיש כי הוא לא בנה סיטואציות או ייפייף את הסיטואציה או את המצולמים (כמה מהאנשים שאליהם הגיע, המתינו למפגש כשהם מאופרים).
התוצאה היא בהכרח עשייה מאוד אינטואיטיבית והרפתקנית גם מצד המצולמים, כוריאוגרפים בזעיר אנפין. יש מי שבוחר לחשוף תחתונים מעודכנים, יש מי שבוחר לעטות זר פרחוני לראשו תוך שהוא שוכב על סדינים מנומרים ויש מי שבוחר להישאר במערומיו. יש מי שבמבט ראשון נדמה כאלה מפתה, יש מי שגופו המוצק חושף שרירים ויש גם מי שנמליץ לו לגשת בהקדם למרפאות הלייזר להסרת התלתלים.
שי איגנץ, "מיכאל", אוצרת אורחת דגנית ברסט, גלריה רוזנפלד, תל-אביב.
"רובינגר01", יורם רובינגר - מחול של מודעות
"רובינגר01" הוא שמה של תערוכת הביכורים של יורם רובינגר, איש פרסום ממולח, המצהיר כי עוד נכונו לנו ערבי השקה נוצצים מבית היוצר שלו. בתוך חלל אלטרנטיבי לא סטרילי בעליל – במבנה מהתקופה העותומנית ביפו – אנו נחשפים לראשונה ליצירתו של רובינגר, ה"מצייר בנייר" ומביע באמצעות קולאז'ים עמוסים לעייפה בדימויים גרפיים וטיפוגרפיים, בצורות ובמשטחי צבע זעירים, פרשנות חדשה, מהוקצעת ומלאת חיים ותנועה (אם כי לא פעם מרצדת) לסביבה הרחובית הישראלית, ואף מייצר הומאז' ללוחות המודעות הדוממים המזוהים עמה.
הדממה וחוסר החיוניות המאפיינים את המודעות, מומרים ליצירה חדשה ומפתיעה, תוססת ומלאת חיים, שלמרות שהיא עשויה מאותם חומרים שהשתיקה מזוהה איתם, הם מצליחים להתהוות לשדות צבע רועשים וצעקניים במודע, ומשתייכים בתפישה לזרם הפופ-ארט ולדומיו.
בסוף השבוע שבו נחגגות חגיגות העד-לא-ידע ואנו נתרגל בפעם המי-יודע-כמה את ה"מוכרחים להיות שמח", מלמד אותנו רובינגר שיעור חשוב על אודות השמחה. שמחת הרחוב. חג שמח.
רובינגר01, הגלריה,רחוב הצורפים 15, יפו.
לפנייה לכתב/ת 
