סיני: החושות בביר סוויר מתרחקות מקו המים
בעלי החושות באזור נצטוו להעביר את המבנים הבנויים למרחק חמישים מטר מהחוף. אולי כדי לשמור על החוף נקי, אולי כדי לבנות טיילת ואולי כדי להכשיר את השטח ליזמי הנדל"ן הסעודיים. כך או כך, החופשה בסיני כבר לא תיראה אותו הדבר. אמיר לפיד נפש לפני, תוך כדי ואחרי
לפני כחודש עלתה בי התחושה המוכרת, אחת מהתחושות המעטות שאני מזהה מיד: הגיע הזמן לנסוע לסיני. כבר כמה חודשים שלא הייתי שם. זוגתי שתחייה פסלה את הרעיון על בסיס מזג האוויר ("ניסע בפסח") וירדנו, חברי אסי ואני, לביר סוויר, לאקווריום ביץ'.
עוודה שמח לקבל את פנינו, בעיקר לאור העובדה שהחוף היה ריק מנופשים. "קר עכשיו, זה לא העונה", אומר עוודה (באמת קצת קר בלילה) ומבטיח לנו שבסוף השבוע יבואו הרבה ישראלים. אף אחד לא בא. הבדואים אופטימיים: אין מה לדאוג, קצת קר, אולי הפיגוע, יעבור. שניקי (המכונה אפריים) היה רגוע מתמיד, משוטט על החוף עם מרכולתו הירקרקה ושותה הרבה תה. "הנה אנשים מוגולגלים בותוך נייר עיתון", זימזם בערב על מגלובה דשנה. נדמה שהשלווה שורה על החבר'ה לקראת סוף החורף, אפילו היתושים לא גילו עניין רב בדם הישראלי, אבל ניכר היה בפניהם הנפולות של הבדואים שמשהו בכל זאת מטריד אותם.
אלמנח'וס מנח'וס
למחרת התעוררנו מוקדם בבוקר. לא השמש העירה אותנו, גם לא הזבובים וגם לא צחקוקים מהחושה הסמוכה - נקישות פטישי חמישה-קילו ומעדרים. אני יוצא החוצה עם בקבוק באראכה ומברשת שיניים ורואה חמישה בדואים מפרקים את בסיס הבטון של הסככה הגדולה שעל החוף. עוודה עומד
ומשקיף. "פעמיים נס קפה?" הוא שואל, ואסי עונה, "תגיד, מה הם עושים?".
מסתבר שיש חוק חדש: בעלי החושות באזור ביר סוויר נצטוו להרחיק את המבנים הבנויים חמישים מטר מהחוף. זה כולל חושות, סככות עם בסיס בטון ומסעדות. הצלחתי להבין איכשהו שהסיבה נעוצה בשמירת הטבע. רוצים לשמור על החוף נקי. למרות שהחול בחופי סיני הוא לא מי יודע כמה (למען האמת, אין כמעט חול ואין מה להשוות לתל אביב), התגובה הראשונה שלי היתה של שמחה: סוף סוף למישהו אכפת.
שבוע הוקצב לבעלי החושות לביצוע המשימה. למי שמכיר את הארכיטקטורה של חוף חושות טיפוסי בסיני, חמישים מטר זה קצת אחרי המסעדה וקצת לפני המקלחות. עוודה המסכן שיפץ את המסעדה רק בתחילת החורף (בעלות של חמישים אלף לירות, לדבריו) ועכשיו הוא צריך להרוס אותה. "מה פותאום טבע", אומר שניקי, "הם יבנו פה קורניש (טיילת) ויעשו פה שביל עם פנסים ויביאו שוטרים שיסתובובו על החוף, וייגמרו את העבודה לבדואים. אלמנח'וס מנח'וס, ולאו חטו פי טיזו אלף פונוס". שניקי אולי קצת מגזים, אבל ברור לגמרי שאת המלונות לא ירחיקו אפילו בחצי מטר, את עוודה לא יפצו בגרוש, ולשניקי יהיה הרבה יותר קשה למכור את מרכולתו על החוף.
סיבוב בעומק היבשה
למחרת בבוקר חלק גדול מהחושות כבר זזו אחורה. מסתבר שזה לא תהליך סבוך במיוחד - שלושה בדואים מעבירים חושה בעשר דקות. טיול קצר על החוף בביר סוויר הוכיח שזו לא היסטריה פרטית של עוודה: כולם מזיזים. ממש תכנית ההתנתקות.
כולם התגייסו למשימה באופן מעורר כבוד ובחדוות עשייה מרובה. אפילו אני חככתי בדעתי אם כדאי לעזור, אבל מצבי המנטלי לא איפשר לי (אחרי הכל אני בחופשה). קצת הנדסה: כדי לקבוע חושה באדמה, חופרים ארבע בורות, ואת ארבע הרגליים שלה מקבעים בתוך האדמה. כדי להוציא אותה, פשוט מושכים למעלה בכוח, או אולי בעצם
לא כל כך בכוח. לא ברור איך החושה מחזיקה מעמד ברוחות אחר הצהריים החזקות, אבל זה לא הדבר היחיד בסיני שקשה להבין איך הוא עובד.
לאחר ביצוע המשימה החוף שומם משהו ורק הבורות מזכירים שפעם היו כאן חושות. טורים טורים הן מסודרות במקומן החדש, הרחק מהים. מוסא שהגיע עם הגמל ("אולי רוצה סיבוב? טיול להרים?") הרשה לעצמו לעשות סיבוב בעומק היבשה, ואפילו קשר את הגמל לכמה דקות. דלולה עשה תה לכולם והבטיח לוקוס על האש בערב.
אז זהו. אין יותר חושות על המים. קצת קשה לי לדמיין את עצמי יושב בחושה כל כך רחוקה מהמים וקרובה לשירותים. אני נוטה להסכים עם שניקי, ששמירת הטבע פחות מעניינת את המצרים, והמעשה הוא חלק מהמאמץ להכשיר את החופים ליזמי הנדל"ן הסעודים. אבל כל זמן שאפשר, אנחנו נמשיך לבוא ונשקיף מרחוק על השמיים הכחולים והמים העוד יותר כחולים. אחרי שיעבירו את הכל, יחזור השקט. והרי אותו אנחנו מחפשים שם.
לפנייה לכתב/ת 
