"הקונדום הוא המחיצות שבינינו"
"סוחרי גומי" מאת חנוך לוין עולה בסוף השבוע בתיאטרון חיפה בבימויו של משה נאור. "זה נכון שהוא עוסק בקונדומים", אומר ישראל פוליאקוב שמגלם את יוחנן צינגרבאי, "אבל זה לא לשם הפרובוקציה, אלא כדימוי עמוק על חוסר היכולת של אנשים לתת מעצמם"
בוקר אחד מופיע בפתח בית המרקחת של בלה ברלו רווק מזדקן בשם יוחנן צינגרבאי. הוא מבקש את הרוקח. "הרוקח מת", אומרת ברלו. צינגרבאי משוכנע שייאלץ להסתפק בחפיסת כדורי א.פ.צ בלבד, אבל ברלו אינה האישה שתסובב את גבה לעסקה ממשמשת, וכשגבר רוצה א.פ.צ, הרי זה ידוע, שמה שהוא מבקש בעצם זו חפיסת קונדומים. וקונדומים זה קשר, וקשר זה כבר עסק אחר. בדיוק אז מופיע שמואל ספרול, שמציע לברלו את קסמיו ולצינגרבאי עסקה חד-פעמית של 10,000 חפיסות קונדומים מזן אוסטרלי משובח שהשאיר לו אביו המנוח בירושה. ככה זה החיים, הכל עסק ועל הכל תלויה מדולדלת תווית המחיר. לא מלבב אבל משונן בהחלט.
בסוף השבוע הקרוב תעלה לראשונה על במת תיאטרון חיפה ההצגה "סוחרי גומי" מאת חנוך לוין בבימויו של השחקן והבמאי הצעיר משה נאור ("משפחת ישראלי"). בהפקה החדשה, שעלתה לראשונה ב-1978 בתיאטרון הקאמרי, מככבים רבקה נוימן, ישראל פוליאקוב ומשה איבגי, ולצדם, על הבמה הגדולה של התיאטרון, ישובים תחת פנס רחוב שלושה נגנים מלווים אותם לצלילי מוזיקה מקורית שכתב במיוחד להצגה רן בגנו.
בין דפי התוכנייה של ההצגה אפשר למצוא את מקורה של המילה "קונדום" שנולדה בשפה הלטינית ומשמעותה כלי קיבול. על פי המשוער, מציינים שם, השתמשו המצרים בקונדומים כבר באלף הראשונה לפני הספירה, אבל אז העדפיו את זה נטורל, מעור חיות. עוד נטען כי במאה ה-18 הפכה חומת ההפרדה בין החודר לנחדר לטרנדית, והאובייקט הממגן זכה לגרסאות מכותנה, משי או קישקעס של כבשים שנכרכו על הזרבובית. אז מי אמר שתיאטרון זה לא סקסי?
אחרי מאות הפעמים בהן מטיחים השחקנים את המילה "קונדום" היא מופשטת לחלוטין מכל הקשר מיני ולובשת משמעויות מטאפוריות שמפליגות אל הייאוש של האדם הבודד. "זו הצגה על בדידות נוראה, על ניכור, על סחר מכר של רגשות ועל חוסר היכולת לגעת, על אנשים שלא יכולים לתת בלי לקבל, קמצנים רגשית", אומר איבגי וממשיך, "זה אנשים שפוחדים שלא מגיע להם, אנשים שצריכים שיוכיחו להם שהם שווים. הם כולם מוכנים לתת, אבל בתמורה למשהו. זה מאוד מתחבר אל החיים המודרניים עם כל היחסים הוירטואליים באינטרנט והסקס בטלפון – עולם שבו המגע הולך וחסר".
להגיע אל הטקסט
איבגי, שחזר לתיאטרון אחרי תקופה יחסית ארוכה, אמר ש"זה כיף גדול בעיקר עם שחקנים כמו רבקה ופולי. עבדתי בעבר עם חנוך עצמו וזה מדהים איך בכל פעם אני מבין כמה הוא בלתי נדלה, איך בכל פעם אני מגלה עוד ועוד שכבות. אני חושב שלמרות הזמן שעבר עד היום לא באמת הצלחנו להכיל את כולו. זו חוויה לעבוד עם טקסטים מקוריים של מחזאי שמודד ושוקל בדיוק כל מילה ומילה, זה גורם לנו, השחקנים, לשאוף להגיע אל הטקסט וזה יופי".
פוליאקוב, המגלם את יוחנן צינגרבאי, מתמודד לראשונה עם הטקסטים של לוין על הבמה, אבל אומר שהמחזות של לוין ליוו אותו לאורך כל הדרך: "זה מחזה ראשון שלו שבו אני משתתף וחבל לי על כך. המחזות של לוין הם חלק מארון הספרים שלי. לוין בעיני הוא משורר, פילוסוף ומחזאי אוניברסלי לא קונבנציונלי. המחזה הזה הוא בעיני פילוסופי. זה נכון שהוא עוסק בקונדומים, אבל זה לא לשם הפרובוקציה, אלא כדימוי עמוק על חוסר היכול של אנשים לתת מעצמם. הקונדום הוא המחיצות שבינינו".
למרות שזהו המחזה השלישי של לוין בו משחקת נוימן, זו הפעם הראשונה בה היא מרגישה כל כך חשופה על הבמה. "זה המחזה האינטימי הראשון שאני עושה של חנוך. אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה ראיתי את המחזה עם זהרירה חריפאי, אלברט כהן ויוסף כרמון. הייתי סטודנטית למשחק, וזה הדהים. אני חושבת שמחזות אינטיימים הרבה יותר חשופים מהמחזות הגדולים. זו אחריות גדולה מאוד לשחקן שעומד נטו על במה ומה שיש לו זה הטקסט שמשרת אותו ושמצדו הוא חייב למלא".
