הבמאי השתגע

הרומן "האידיוט" של דוסטויבסקי מגולל סיפור של טירוף קדוש, של אהבה, של קנאה ושל חברות בין ניגודים.

במרכזו משולש היחסים בין הנסיך מישקין, האידיוט טהור הרוח; רוגוז'ין הסתמי ונסטסיה פיליפובנה, שמשתעשעת עם שניהם, מתחתנת עם האחד ובורחת עם האחר ובסוף מוצאת את מותה.

הבמאי האוקראיני אנדריי ז'ולדק, שעיבד את הרומן לבמה, אינו מנסה לספר את הסיפור, אלא יוצר חיזיון גרוטסקי, אקספרסיוניסטי, פוסט-מודרני, הנוגע ברגעי מפתח בעלילה, אך מתמקד בפירוק הדרמה ובהפיכתה לחומר גלם למין משחק תיאטרלי, פיוטי בליווי מתמיד של מוזיקה חיה המנוגנת על-ידי פסנתר וצ'לו והמוסיפה רובד טקסי לכל ההתרחשות. הוא גם שוזר פנימה חגיגת חתונה רומנית עם להקת פולקלור המנגנת ומרקידה את הצופים בהפסקה.

ישנם רגעים יפים כמו חיזיון הרצח של נסטסיה פיליפובנה במחצית השנייה או הסעודה המתוארת על-ידי העברת צלחת בוערת מאיש לאיש סביב השולחן. אך בסופו של דבר קשה לחבר את כל הרגעים האלה לשלם משמעותי.

זהו תיאטרון של הבמאי מהסוג שמקובל מאוד במזרח אירופה בשנים האחרונות, המתבסס על אימאז'ים פיוטיים, אבל כשהוא נלקח לקיצוניות כזאת, הוא כבר אינו מעורר סקרנות ועניין, אלא רק סוג של התשה ותימהון.

במקום לספר לנו את הסיפור על השיגעון מביא הבמאי את השיגעון שלו לבמה, והנרקיסיזם שלו משתלט על הכול.

"האידיוט" על פי דוסטויבסקי, תיאטרון "ראדו סטנקה", רומניה, בתיאטרון גבעתיים