יעקב המפהק

25 שנה לפני שרוברטו בניני גילה שאפשר לערבב בין הומור לזוועה בנושא השואה, בסרטו "החיים יפים", עשה זאת יורק בקר הגרמני בספרו "יעקב השקרן". הספר עוסק ביהודי בגטו שממציא סיפור על רדיו שהוא מחביא בביתו. השקר צומח לממדים מפלצתיים ומשנה את החיים בגטו, כשתושביו מתחילים להאמין לסיפוריו של יעקב על הצבא הרוסי המתקרב.

היתרון של בקר על-פני בניני הוא בכך שהוא נמנע מכל ניסיון להפוך את ההומור לקיטש סנטימנטלי, אלא מבין שהחיבור הנכון בין הומור לזוועה הוא בהליכה על הגבול הדק שבין תקווה אבסורדית לספק קיומי עמוק. העיבוד הבימתי שיצר נוריאל טוביאס שומר על הטון היבש והלאקוני של המקור ועל השלד העלילתי האפיזודי. המעצב אורי און יצר במה מסוגננת מלאת ארגזים עם קרוניות הנכנסות ויוצאות, ורקע כחול עמוק שמעביר תחושה של ריקנות מאיימת.

הבעיה המרכזית נמצאת במשחק. נראה שהבמאי אילן תורן ניסה בכל דרך להימנע מטון רגשני או מלודרמטי, ולכן הוא גורם לשחקנים לשחק במין נונשלאנטיות מוזרה, שעל הבמה הגדולה של תיאטרון חיפה גורמת להם ללכת לאיבוד. אלברט אילוז הוא יעקב סימפטי אבל לא מספיק ליצני. שאר השחקנים עושים עבודה סבירה אבל לא מייצרים מציאות אנושית משכנעת, כי מאחורי ההומור שלהם אין בכלל זוועה, ובלי הזוועה האפקט האירוני של הסיפור נמוג ומותיר תחושה של פיהוק.