סודות בתחתית המגירה

לא ברור אם היתה הלשנה, או אם באמת זו היתה פשיטה אקראית. סרג'יו, איש רך ונעים, חבר אהוב בן 52 מדרום אמריקה (שמו, מקום מגוריו, וארץ מוצאו שונו בלית ברירה), אח במקצועו, הומו במיניותו, המערבי הכי ותיק בשכונה שלו (כבר 35 שנים הוא מגיע כל שנה להודו לזמן ממושך), ישב על המרפסת בביתו ושתה קפה כשהם הגיעו.

חבורת השוטרים הודיע לו שהם באו לחפש סמים, ומבלי להראות ניירות או צווי חיפוש הם נכנסו פנימה והפכו לו את הבית. הם חיפשו בתוך כל כרית ומגירה, מתחת לכל הרהיטים, בין הספרים וכלי המטבח, מעל לקורות התקרה. הם לא מצאו סמים.

אבל במגירה בתחתית הכוננית בחדר השינה, בתוך יומן אישי, הם מצאו משהו

 אחר: חמישה תצלומים שהראו את סרג'יו באקט אוראלי עם בחור אחר, כבן 25. התאריך שמודפס בתחתית התצלומים: חמש שנים קודם לכן.

השוטרים העלו את סרג'יו על המכונית שלהם ולקחו אותו לבית הסוהר. בימים שסרג'יו היה בבית המעצר שמתי לב שלא שמעתי ממנו, אבל הנחתי שנסע לטיול. פגשתי אותו במקרה בלילה שחזר הביתה, אחרי עשרה ימים במעצר. הוא נפל לזרועותיי והחל להתנצל: "בטח דאגתם נורא שאני איזושהי מפלצת. בטח דאגת, למה לא, את אמא, שאני אולי אחד מהפדופילים שכולם מתריעים מפניהם. אני כל כך מצטער על הדאגות שגרמתי".

הייתי טיפש

הבהרתי לו מיד שלא חשבתי ושאין סיכוי שאחשוב שום דבר שכזה, וביקשתי שיסביר לי על מה הוא מדבר, לעזאזל. הוא סיפר, וסיפר, משך שעות: "קודם כל, אני טיפש גמור שלא השמדתי את התמונות האלה לפני שנים. אני כמעט שלא מסתכל בהן, ואני יודע שהן איומות, אבל הן הזכירו לי תקופה שמחה, והשארתי אותן שם, בתוך היומן הישן בתחתית המגירה.

"לפני שהשוטרים לקחו אותי, הם קראו לכמה שכנים, מקומיים, והראו להם את התמונות. רציתי למות מבושה. אני יודע איפה אני חי, אני פה כל כך הרבה שנים ועושה את מה שאני עושה בצינעה מוחלטת, כראוי לתרבות ההודית. השכנים אוהבים אותי. עכשיו אני לא יודע איך אמשיך לגור פה.  

"כשהגענו לבירת המחוז, והם אמרו לי שהם נועלים אותי בפנים, הייתי צריך להילחם בדמעות. התחננתי שלא יעשו לי את זה. אמרתי להם שאני אשתגע אם ינעלו מאחוריי את דלת הברזל. ייללתי ממש מפחד, אבל הם נתנו לי עיתון לשים תחתיי על רצפת הבטון, נעלו את הדלת, והלכו. משהו בתוכי הורה לי להילחם בגלי הפאניקה. אור ניאון דלק כל הלילה בתא, אבל נרדמתי בכל זאת. ציפיתי שבבוקר, אשתחרר.

"רוב הלילות הייתי לבדי, אבל לפעמים הכניסו שיכור או נער שובב בלילה ושיחררו בבוקר. ישנתי רק על העיתון שלי, שהפך לי לבית. האוכל היה גרוע, אורז ותבשיל דלוח, אבל אחרי כמה ימים שלא אכלתי בכלל, התחלתי להכריח את עצמי לאכול. הבנתי שאני צריך לדאוג לעצמי. התחלתי ללכת בתוך התא, הלוך ושוב והלוך ושוב, ספרתי את הבלטות ואת מספר הסיבובים והלכתי בימים האלה 35 קילומטרים!" סרג'יו מראה לי את גופו החטוב, ומרוצה מזה שרזה כנראה בלפחות חמישה קילוגרם.

ההיפי הפך לכומר 

"פעם ביום הוציאו אותי לחצר לכמה שעות, ואז פגשתי את כל העצורים האחרים. הם היו לי לאחים. הם היו מלאים באהבה! היו שם

 הינדואים, מוסלמים, נוצרים, וכולם היו עסוקים בעניינים רוחניים. כולם! מי שנכנסו לכלא דתיים, העמיקו את דתיותם. מי שנכנסו לכלא חילוניים, חזרו בתשובה.

"היה שם מערבי, היפי לשעבר, שיושב כבר שנים על עבירות סמים. הוא למד וחקר והיום הוא כומר נוצרי, דיבורו עדין ומילותיו נוגעות עמוק בנשמה. שתביני, במדינה שלי רובנו אתאיסטים קיצוניים, ליברלים, שלא מחשיבים מדי ענייני דת. אבל בכלא משהו קרה לי. חוויתי את אלוהים קרוב בתוך ליבי. 

"אני עובד כאח מזה עשרות שנים, ותמיד ראיתי שבבית החולים אנשים התעוררו לאלוהים. בימים הראשונים צחקתי: 'בתי חולים ובתי כלא מייצרים פנטזיות דתיות'. אבל מה שקרה היה אמיתי מדי, והפסקתי לצחוק. בליבי התעוררה ערגה כמעט כואבת, ולמרות שאפשר לחשוב שהערגה לחופש היתה פשוט הרצון לצאת מהכלא, האמת היא אחרת.

"הכומר אמר לי יום אחד שההומוסקסואליות שלי היא טעות, ושכדאי שאמנע ממנה בעתיד. הוא דיבר באהבה, בסובלנות ובחוכמה. לא קיבלתי את דבריו, אני לא חושב שאלוהים ברא אותי ככה בטעות, אבל התחלתי לחשוב על השיעורים העמוקים שאני יכול ללמוד מכל החוויה הזאת. ידעתי שהקוסמוס קורא לי להתעורר מתרדמתי, שאני חי אבל ישן.

"ביום לפני האחרון, לא שידעתי שזה היה היום לפני האחרון, החלטתי שאני מתחיל בדרכי הרוחנית. לא רציתי להתפלל מתוך התפילות הנוצריות, או ההינדואיות או המוסלמיות או מה, זה זר לי מדי. 

"אחרי חשיבה עמוקה החלטתי שאני מפסיק לשקר. שהיום אני לא משקר, מתוך כוונה גם לא לשקר מחר. תוך שעתיים שיקרתי - אמרתי למישהו שבני, שאותו אימצתי בגיל יחסית מאוחר, הוא בני הביולוגי. מיד פרצתי בבכי והודיתי ששיקרתי. אני נחוש להתעורר. אני נחוש לזכור את הבהירות שחוויתי כשכל השטויות בהן אני עסוק ביום-יום נלקחו ממני. אני נחוש לזכור מי אני ושל מי אני.

"פתאום השוטרים, שהיו בסך הכל נחמדים וניסו לעודד אותנו כל הזמן, אמרו לי לבוא איתם, פתחו את דלת החצר, וזהו, הייתי בחוץ. מה עם חבריי, שאלתי את השוטרים, אני רוצה לחכות עד הצהריים כדי שאוכל להיפרד. באותו רגע הם היו משפחתי ועולמי, וכאב לי מאוד ללכת בלי פרידה. 

"במכונית שהחזירה אותי הביתה ישבו שני ידידיי שהצליחו סוף סוף לשחרר אותי. הם שאלו מה שלומי ועניתי להם שזו היתה חוויה שלא הייתי מוותר עליה. כבר אחרי חמש דקות! היית מאמינה שאני, שלא נוסע לשום מקום בלי תמרוקים ובגדים יפים ומיטה רכה יכולתי לומר דבר כזה? התבגרתי. ראיתי שאני יכול להרבה יותר קושי ממה שחשבתי. אני מכבד את עצמי יותר מבעבר.

החוק נגד פורנוגרפיה

בינתיים, עברו שישה שבועות, והדרכון של סרג'יו עדיין מוחרם, מה שאומר שהוא פה, למרות שנגמרה העונה, חום אימים, כל המערביים האחרים נוסעים והוא נשאר לבד, גם הוא חייב לחזור לדרום אמריקה כדי לעבוד ולחסוך עוד כסף.

סוף סוף אתמול קיבל תשובה מהמשטרה שעומדים לתבוע אותו על עבירה על חוק 292, חוק נגד מכירת, הפצת, הפקת או החזקת פורנוגרפיה. ברור שהם הולכים על הטענה הזאת נגדו כי אחרת לא יוכלו להצדיק את עשרת הימים שהיה במאסר.

השנה בהודו יש חשש גדול מפדופילים מערביים, וסביר שבהתחלה קיוו במשטרה שהם תפסו אחד. חוק 292 נועד למנוע הקמת תעשיית פורנוגרפיה בהודו ולא נגד תושבים בודדים, שבימינו צריכים רק חיבור לאינטרנט כדי להתבונן בכל תועבה אפשרית. העונש המירבי הוא קנס של 1500 שקלים בערך, ולא הכסף מבהיל אותו אלא הסחבת הטיפוסית של המשטרה ובתי המשפט בהודו. זה עלול להימשך חודשים.

סביר שאפשר לסיים את הסיפור בדמי בקשיש מפה ומשם, אבל קשה לדעת מי הכתובת הנכונה להצעת שוחד וזה מפחיד. האמת היא שקשה לדעת על מי לסמוך, יושר אינו אחת התכונות העיקריות של המשטרה ובתי המשפט המחוזיים בהודו (בית המשפט העליון הוא סיפור אחר). 

סרג'יו ביקש שאכתוב את סיפורו, ואמרתי לו שאשמח, אני לא רואה איך תצא לו מזה עזרה כלשהי. "העזרה תהיה בזה שאנשים יודעים מה קרה לי ומה קורה לי, ואולי לא ארגיש בודד כל כך".