המחזה הטראגי הפך למציאות

אורנה יקיר, שדרנית ותיקה ומוכשרת ב"קול ישראל", לא ציפתה שתצטרך להתמודד במציאות עם החוויות הקשות שעליהן כתבה במחזה "גילי".

במהלך השנה האחרונה עמלה יקיר (40) על כתיבת המחזה, העוסק בשכול, באובדן ובאבלות. שבועיים לפני שהמחזה עולה על הבמות נאלצת יקיר להתמודד במציאות עם סוג של אבל משלה, לאחר שנודע לה כי חלתה במחלת הסרטן. "אם הייתי מגישה תסריט כזה ל'הבימה', הם היו אומרים לי שזה לא אמין", אמרה אמש יקיר. "המציאות עולה על כל דמיון", הוסיפה.

הצגת היחיד "גילי" מועלת במסגרת התיאטרונטו ב"הבימה". השחקנית שרית וינו-אלעד מגלמת בה את דמותה של ד"ר הניה שנון קליין, פסיכולוגית קלינית, אמה של גילי. גילי היתה ילדה מחוננת ויפה שנהרגה בתאונת דרכים בגיל 11. הטרגדיה הזאת שינתה את חייה של ד"ר קליין, שבתחילה פשוט רצתה לסיים את חייה שנראו לה ריקניים וחסרי משמעות, ואחר-כך החליטה להפוך את מות בתה לשליחות ולהקדיש את חייה לאנשים שחוו אובדן ושכול כמוה.

ד"ר קליין כתבה את ה"ספר של גילי", המיועד לתרפיסטים שעובדים עם משפחות שחוו אובדן. הספר התגלגל לידיה של אורנה יקיר, והיא קיבלה אישור מד"ר קליין לעבד אותו למחזה. "המחזה הוא גם על החיים וגם על המוות, ומי שיראה את המחזה יבין שהמוות הוא חלק מהחיים", אומרת יקיר.

ביום שישי הגיעה המחזאית יקיר לחזרה הגנרלית, באמצע טיפולים בבית-החולים "איכילוב". לפני כשבועיים, כשהיא עסוקה בהכנות לקראת ההצגה, במהלך בדיקה שגרתית, התברר לה כי הסרטן מתפשט בגופה. היא אושפזה מייד בבית-החולים והחלה בטיפולים. "ביקשתי מהרופאים שאת הטיפולים הכימותרפיים ייתנו לי רק אחרי שהתיאטרונטו מסתיים. כעת אני מקבלת הקרנות. את הארטילרי אני אקבל אחר-כך", היא אומרת.

הדממה שהיתה באולם "אניס" ביפו בעת החזרה ביום שישי, הדמעות, מחיאות הכפיים בסוף – אמרו הכול. "הקהל צחק במקומות הנכונים ובכה במקומות הנכונים. זאת הרגשת סיפוק והגשמה עצמית כל-כך נדירה. שום מחלה לא יכולה להעיב על זה", אמרה יקיר בתום ההצגה.

"לא עלה בדעתי לא לבוא לחזרה הגנרלית", היא הדגישה לפני שחזרה לבית-החולים להמשך הטיפולים. "הסברתי לרופאים שאני בכל פורמט מגיעה לחזרה הגנרלית – על אלונקה או על כיסא גלגלים, והגעתי בסוף על כיסא גלגלים כי הגוף שלי קצת בגד בי. זאת התקופה החשובה ביותר בחיים שלי, תקופה של הגשמת חלומות. אני מתכוונת להגיע גם להצגות".

אחרי החזרה הגנרלית חזרה יקיר למציאות של המחלקה האונקולוגית. "התנתקתי מהטלפונים, היו לי עשרות טלפונים. נשכבתי על המיטה המתכווננת, הסתכלתי על הציוד ההזוי,  כל הצינורות של האינפוזיות שתלויים על אנקולים והררי הכדורים שאני צריכה לבלוע וכל התכונה של האחיות והרופאים ולחצני המצוקה – תפאורה מאיימת ולא ביתית ולא נעימה. נשכבתי על המיטה ובמשך שעה אמרתי לעצמי 'זה רגע נדיר', מחזה שלי הולך לעלות ב'הבימה'".

העבודה על המחזה כנראה לימדה אותה כמה דברים. "החלטתי לא להתייחס לסרטן כאל טרגדיה. הפשלתי שרוולים. אני לא מפחדת, אני לא מונחית על-יד פחדים. זה אולי האתגר הגדול ביותר שהיה לי בחיים. אין לי תוכניות למות".