פושקאר - תל אביב, וחוזר חלילה

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עוזב את הכל, נפרד מכולם ויוצא לטיול ארוך במזרח.

הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: צד האפל של הפול-מון 18. מהמפי לאום קארישוואר 19. רג'סטן: דרוש עור של פיל

-----------------------------------------------------------------------------

מה כבר אפשר לכתוב על פושקאר? מה אפשר לכתוב על המקום הזה שכבר ביקרו בו עשרות אלפי ישראלים ואלפים מהם נמצאים בו בכל יום נתון? ד"ש מששון מהצ'אי שופ? טבעת למזכרת מויפין? בַּאנג בול מהעין השלישית? אולי חולצה? או שָׁל? כולה 100 רופי...

תל אביב זה כאן

חשבתי שבגואה ראיתי את שיא הישראליה, אחר כך כשהגעתי להמפי שוב

 חשבתי שהחזירו אותי לארץ אבל כאן,בפושקאר, קיבלתי פצצה! אם כל הישראלים פה, מי נשאר בארץ? אנחנו באמת רק שישה מיליון? אולי זו קונספירציה של הסוכנות? בטח לעיני ג'וני, הילד ההודי שעובד במסעדת "באבא", ישראל גדולה לפחות כמו הודו. בפושקאר שלו יש ישראלים כמו הודים, לפעמים יותר. 

זו התנחלות ישראלית על קרקע הודית. הכל כאן עברית, השלטים, התפריטים, המוכרים מדברים עברית רהוטה ולא רק משפט שהם למדו לשנן. מדברים וגם מבינים את מה שעונים להם. בית חב"ד שוקק פעילות, למחשבים יש תמיכה בעברית ויש גם שירותי משלוחים לישראל. 

בסניף הדואר המקומי הנפיקו ברושור "תעריפי משלוח של חבילות לחו"ל" עם עמודה נפרדת לישראל. בלי ספק, הסניף הכי עובד בהודו. שלחתי חבילה לארץ, רק 6 קילו, חשבו שמשהו לא בסדר איתי, כשהסתכלתי הצידה הבנתי למה - עשרות חבילות ענק עטופות בבד לבן חתום בשעווה אדומה מונחות בערימה בכניסה לסניף ועל כולם אותה הכתובת: ישראל. "אונלי סיקס קילו?", שואל אותי הפקיד בסניף,"וואי לייק דיס?". חייכתי במבוכה והסברתי: "אונלי פרזנטס פור מיי מאם...". ממש פדיחה, הייתי צריך לשלוח לפחות 10 קילו.

מילה על שנאה עצמית

שמעתי את עצמי. הייתי במסעדה ואמרתי למלצר שאני רוצה מים קרים. נשמעתי לי מנומס, אדיב וחביב. אחר כך באה בחורה ישראלית וביקשה גם היא

 מים קרים וזה נשמע זוועה, גס ודוחה ומבחיל. מה זה? ככה גם אני נשמע? בטח גם אני נראה "שכּונה" לכל הישראלים "השכּונה" שבאים לכאן. כולנו אותו הדבר - נשמעים אותו הדבר ורוצים את אותו הדבר - ולרובנו גם אין דבר מלבד כוונות טובות.

למה אם ככה החלחלה? כנראה שיש בנו, הישראלים, הרבה שנאה עצמית ואני יכול להבין את זה: אנחנו באים ממקום קשה עם הרבה נקיפות מצפון, ואנחנו רגילים שדורסים אותנו אם אנחנו לא דורסים קודם. זה לא נשלט. מתחשק לי להסביר את זה להודים, שיבינו מאיפה זה בא. זה נראה כמו התנשאות, אבל אני חושב שזו פשוט מנטליות כוחנית שמתפרשת כגסות לכל מי שאינו ישראלי, בעיקר בחו"ל.

פושקאר עיירה קדושה. אומרים שמקדש בראהמה השוכן פה הוא היחיד בהודו כולה המוקדש לאל בראהמה, יוצר העולם והיקום. אלפי מקדשים לשיבא, וישנו, גאנש וקרישנה פזורים ברחבי הודו והפולחן סביבם גדול, ודווקא הבראהמה, כביכול החשוב מכולם, כמעט ולא נקשר בשום פולחן.

הלכתי לראות את המקדש והוא לא מרשים ולא גדול, לא יפה ולא מיוחד, לא הומה ולא יקר או מגודר. ממש כמו כל מקדש בפינה של עיר ממוצעת. אבל דווקא זה התאים לכל התמונה: אם בראהמה הוא הבורא ובכל זאת אין סביבו פולחן, ואם המקדש היחיד לכבודו ממוקם כאן בפושקאר - אז גם יאה שהמקדש יהיה צנוע ושלא יסגיר מאומה מחשיבותו האמיתית.

וכראוי למקום קדוש - פושקר גדושה פרות, קופים, חזירים וכלבים רזים,

 ומלוכלכת עד מאוד. היא מזכירה לי קצת את ורנסי ונדמה לפעמים שקדוש הוא מילה נרדפת למטונף, או שפשוט התרגלתי לריח האשפה המוחמצת המתערבב בקטורת נאגצ'אמפה וביוב זורם, והתחלתי לזהותו כריח של קדושה הינדית.

גם כאן יש מקדש קופים על ראש של הר עם שקיעה אפוקליפטית ועוד מקדשים רבים פזורים ברחובות העיירה, על פתחיהם יושבים תמיד סאדהו לובשים לבן, כתום או צהוב, בידם תוף או דלי פח קטן או מקל הליכה, והם רזים, מזוקנים ומקומטים. על מצחם תמיד יש טיקָּה ולראשם טורבן או בד קשור, רכונים על הרצפה המלולכלת ואיזה ניצוץ בורק בעיניהם מבעד לריסיהם המאובקים.

מספרים על האגם הקטן של פושקאר שנוצר כאשר בראהמה הפיל את פרח הלוטוס במקום, ולכן מימיו קדושים. לגדותיו בנויות גאטות אך הוא אינו משמש לרחצה.

במקום הקדוש הזה כל יום חג. כל יום מסיבה. היום היתה תהלוכה עם סוסים מקושטים שרקדו ברחוב, ליוותה אותם תזמורת של כלי נשיפה ותופים ומצילתיים, ומאחורנית משכו עגלה עליה ניצב פסל מוזהב של האל וישנו וכהנים בראהמינים לבושים לבן שזכו למטר פרחים. ביום אחר נעמדה באמצע הכיכר חבורת מתופפים וסביבם רקדו במעגל נערים תוך כדי שהם מכים במקלות בכל צעד. ערב אחד נערכה פוג'ה גדולה. סביב הכיכר ישבו עשרות אנשים והכינו מנחות על גבי מגשים, ערמו קש לגובה, השליכו לעבר הערימה פרחים, גרגירים ומי קוקוס. הכוהן בירך, האש ניצתה וכל הכיכר בערה. כולם שרו סביב האש ואז החלו לחפון קש בוער מצידי המדורה בעזרת כפות פח גדולות ולפזר בבתיהם ובחנויותיהם, ואחר כך התפזרו.

ערב אחר הפכה הכיכר לאולם וקדמת הכיכר לבימה, ובאה זמרת עם להקה,

 הגברה, תאורה והכיכר כולה שרה ומחאה כפיים לפי הקצב. לסיום נחגג ההולי, חג הודי שלא הצלחתי להבין למה הוא נחגג, מטעם מי ולכבוד מה, אבל זה חג חוצה הודו שבו צובעים ההמונים זה את זה. כמובן שזה הפך תוך שנייה להשתוללות חסרת שליטה שבה כולם מאכילים את כולם צבע עד שהמעיים כבר נצבעים מפנים. כל הכיכר צבועה באבקות צהובות, סגולות, אדומות וירוקות, כולם מתחבקים וכמובן עוברים קצת את גבול הטעם הטוב, במיוחד כשעוברות ברחוב תיירות פזורות שיער וחשופות כתפיים. שמעתי על כמה מקרי "כמעט אונס" ושוב הבנתי, אני אולי רוצה לחגוג איתם, אבל אני לא יודע איך. בא לי להשתולל כמוהם, אבל הם מבהילים אותי. אני לבן, מערבי, מאופק ומלא התניות של עשה ואל תעשה, ובשבילם ההתניות הן אחרות. זה החג שלהם, שיחגגו אותו לבדם. בנות, תישארו בבית.

עניין של הרגל

שבוע לא הבנתי מה אני עושה במקום הזה. אחרי עוד יומיים התחלתי להבין. עכשיו, אחרי שבועיים - התרגלתי. נטמעתי בקצב של המקום והתחלתי ממש ליהנות מזה שאין מה לעשות כאן. כל הזמן הרגשתי שאני צריך לעשות משהו, משהו דחף אותי לזוז, לראות, לקרות, ואחרי איזה זמן זה דווקא די נוח, הרביצה הזאת. שוב אני יושב ומסתכל על קרני השמש מתנגשות בקירות הבתים וחולפות להן שעתיים. הצ'אי שופ של ששון נהיה הבית השני שלי. שיחקתי שח יום שלם עם איזה באבא, שאם הוא היה עושה מהלך גרוע הוא פשוט היה מבטל אותו, מחזיר את הכלים, לפעמים שני תורות אחורנית. התנסות מאוד מעניינת אבל הפסד בטוח – איך אפשר לנצח מישהו שלא טועה?

נעשה לי טבעי שעוברת פרה, שעובר קבצן, שעובר ג'יפ וצופר ועוברים ילדים

 ועגלות של מיצים, וכולם עוברים כל כך קרוב, על רחוב דחוק וצפוף וגם טוב. כשרק הגעתי, בורנסי, לא הורדתי את הנעליים שבועיים. לא יכלתי להבין את התיירים שהלכו עם כפכפים ברחוב, בין ערימות הצואה והזבל. כאן בפושקאר, לא הייתי מאמין על עצמי, אני עם כפכפים כמו ענק וזה באמת נורא מלוכלך אז שוטפים רגליים, פעמיים-שלוש ביום, אבל מי יכול להיכנס לגרביים? מצטער, הזמן עשה את שלו. מיליארד הודים בכפכפים לא טועים.

הלאה מכאן

כשאני כבר קם לזוז אני מזכיר לעצמי פרה שגוררת את עצמה בעצלתיים עם מבט אדיש בעיניים. המשימה לזוז מכאן הפכה למשימת חיי. אני כל הזמן מדבר על זה אבל לא מגיע לזה. אם לא יקרה משהו מיוחד, מחר אני ממשיך. ג'ודפור, ג'איסלמר, אמריצר, דרמסלה. מצפה לי שבוע אינטנסיבי, תביאו כובע.