סכנין בגב האומה
אחרי שסואן וקבוצתו עשו כל כך הרבה עבור ישראל, מתנגדיהם לא יכולים יותר להסתתר מאחורי "הטיעונים הלאומיים". אמיר בוגן קובע שעכשיו ברור שהם פשוט גזענים
מעשי בגידה אינם מתקבלים בסלחנות על ידי הציבור במדינה הלא דמיונית הזאת, גם כ"שמעשה הבגידה" הוא בסך הכל ניצחון על קבוצה אחרת. זו אחת הסיבות שאותה קבוצה הפכה לשק החבטות של אוהדי הכדורגל המקומיים – "הנאמנים ללאום". אלו הקפידו להתכחש לה, גם כשיצאה כשליחת המדינה עצמה במפעלים בינלאומיים. כשניצחה, ייחלו מתנגדיה לתבוסתה. כשהפסידה, זעקו כי מדובר בבושה. כשחזרה הביתה נתקבלה בסבר פנים קרירות ואף זועפות. התנכלויות חוזרות ונשנות נגררו לא פעם לאלימות מילולית, פיזית ולעיתים לאיומים ברצח - והכל על רקע גזעני.
בטח כבר שמעתם את הסיפור הזה, בוודאי אם אתם מעורים בקורות העם היהודי במאה האחרונה. זהו סיפורה של קבוצת הכח וינה, שקמה ב-1909 בבירת אוסטריה בהשראת מקס נורדאו הציוני והפכה לאחת מהגשמותיו המוצלחות של חזונו על "היהודי החזק". על אפם וחמתם של מתנגדיה האנטישמיים, שיגשגה הקבוצה ואף זכתה להישג חסר תקדים ב-1923, כשניצחה 0:5 את ווסטהאם באנגליה.
זה לא ממש עזר לשחקניה להפוך למקובלים על האוכלוסיה הארית המקומית. יוזף גרונפלד, מקס גולד, נורברט כץ והאחרים היו אולי שחקנים מצוינים, אבל גם יהודים, וככאלה נתפשו כזרים, לפחות על ידי חברי התנועות הפאשיסטיות שהלכו והתרבו במדינה. למרות ההתנכלויות, הכח וינה שרדה ובהצלחה עד 1938, עת סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית. בניגוד לשליטים הסוציאל דמוקרטים של אוסטריה, אדולף היטלר לא היה מוכן לסבול את קיומה של הקבוצה היהודית וסגר אותה. השחקנים שנרדפו על ידי השלטונות, הצליחו ברובם להימלט מגורל רבים מקרוביהם.
בני סכנין. ייצגו את ישראל בכבוד בגביע אופ"א (רויטרס)
הסיפור הזה בוודאי נשמע לכם עכשיו קצת פחות מוכר. מי מכם ששרד את שתי הפסקאות הראשונות של "הכתב השמאלני", והתכונן להטפה "יפת נפש" על גילויי הגזענות האחרונים כנגד בני סכנין והאיומים על חייו של עבאס סואן, העשיר אולי את ידיעותיו בקצת תרבות יידישאית. סיפור טראגי, שבניגוד לזה של סכנין שלנו, הסתיים כבר - וברע. הסיפור של סואן וסכנין לא יסתיים (אני מקווה) כמו זה של הכח וינה, אבל הוא מתחיל כמוהו וזה כבר צריך להדאיג, אפילו אתכם "חברי הקומץ".
כמו באוסטריה של תחילת המאה, גם בסכנין זה התחיל בסרחון שמקורו בזרמים התת קרקעיים, מתחת לפני שטח. בסכנין אין מי שישקיע במגרש אימונים, והביוב זורם שם דרך קבע. הם אולי רגילים לסרחון, אבל בשנים האחרונות, עלה ביוב הגזענות על גדותיו גם ברחובות תל אביב וירושלים ונראה כי הוא מציף גם את מגרשי הכדורגל. כמו רוב אזרחי ישראל הערביים, סואן, עבד רבאח והאחרים יצליחו להתגבר על הריח הלא נעים, אבל אני לא יכול יותר לנשום את האוויר העכור הזה. בסוף הרי כולנו נחנק.
מה שמפליא בכל הסיפור הזה, הוא שהאירוע שהצית את ההתלהטות הגזענית האחרונה בקרב האוהדים אינו נוגע לכעס על המשחק הנוקשה של הקבוצה, או הפרשיות התמוהות שלא פעם הודבקו לה מכוח הסטריאוטיפ - מהמהומות של ג'קי בן זקן באשדוד ועד לפרשה המפוברקת של תקיפת השופט אסף קינן. אם אז התעטפה הגזענות בכסות של יריבות ספורטיבית חריפה, או התנהגות לא נאותה של הסכנינאים, הפעם אי אפשר עוד להסוות את המוטיבציות מאחורי שנאת הגזענים. הרי רובנו ראינו בשער השיוויון של סואן מול אירלנד רגע נדיר של גאווה והתעלות לאומית.
סואן (משמאל) עם אריק בנאדו ופיני בלילי. רגע של התעלות לאומית (איי.פי)
שער השיוויון המונומנטלי של סואן (כמו זה של וואליד באדיר מול צרפת לצורך העניין) הפכו לסמל חיובי של תקווה לדו קיום ותחושה של שיתופיות חדשה ואופטימית יותר. זהו אותו האירוע, שדוקר בתודעה הלאומנית הקנאית של רבים אחרים - אלו שרואים את העולם בכחול ולבן - בלי גוונים של תכלת.
האבסורד הוא שאלו שמאשימים את סואן והאחרים בכך שאינם מזדהים עם ההמנון והסמלים הישראלים האחרים, מוצאים עצמם פתאום באותו המצב, רק מהצד השני. הם אינם מסוגלים להזדהות עם השער של סואן - חווייה מרגשת עבור אומה שלמה, שהם עצמם נמנים עליה. וזאת רק בגלל שהוא ערבי. השער של סואן, כמו ההופעה המכובדת של סכנין בגביע אופ"א, דוקרת בזהות הלאומית שלהם. זהות שמשום מה הם מתעקשים לזהם בחוסר סבלנות, בריונות אלימה ושנאה גזענית - אותן תכונות ממש שהם נוהגים להדביק דווקא לערבים.
שנאה גזענית. זאת הדרך היחידה בה ניתן להסביר את התופעה. אפשר לטעון כי מדובר בפועל יוצא של הסכסוך עם הפלסטינאים (כמו שרדיפת שחקני יהודי אירופה תורצה לא פעם בתמיכתם ב"נגע הקומוניסטי" המאיים), אבל אם כבר הם משתפים פעולה עם מישהו, זה איתנו היהודים. אנו צריכים להודות על שיתוף פעולה חיובי זה, שבינתיים, לפחות בכל הנוגע לכדורגל, הביא לתרומה אדירה בכל הנוגע לתדמית מדינתנו בעולם. כשמישהו מנסה להטיל בנו רפש, ה"אנטישמיות" נשלפת מיד. ומה אם מטילי הרפש שבאים מתוכנו? תחליטו אתם מה לשלוף...
אוהדי בית"ר והשלט בגנות סואן ביום שני בר"ג. דוקר בתודעה (טל שחר)
לסואן, שהפך לאחד משחקני הכדורגל המתוקשרים ביותר ברחבי הגלובוס לפני שבועיים, היה רק שבחים לומר עלינו. האם זה באמת האדם שאתם רוצים לסתום לו את הפה, לשבור לו את הרגל, או אולי אף לסיים את חייו? זה מה שקרה באוסטריה לפני שבעים שנה, אולם מאז הם למדו משהו. אפילו הפאשיסט יורג היידר מריע למהגר הקרואטי איביצ'ה ואסטיץ', או לזה הטורקי וולקאן קאראמאן, כשהם מבקיעים לטובת הנבחרת האוסטרית. האם אנו צריכים לעבור את אותו התהליך כדי ללמוד את הלקח?
לפנייה לכתב/ת 
