המהלך

לאחר שאושר תקציב המדינה ובתוכו 2.5 מיליארד שקלים למימון העקירה והגרוש הידועים בשם "ההתנתקות", ולאחר שהצעת החוק למשאל עם נפלה בכנסת – דומה כי אין עוד מה לעשות בזירה הפרלמנטרית. המאבק נגד התוכנית עובר לעם, לכביש, לגדרות היישובים ביום הפינוי.

חוק "פינוי פיצוי" מכיל בתוכו גם סעיפים דרקוניים הבאים לצמצם את חופש הביטוי והמחאה נגד התהליך. החוק מאפשר לסגור את השטח המיועד לפינוי זמן רב מראש, וכל נוכחות בו לאחר היום שעליו יכריז המפקד הצבאי – עונשה עד שלוש שנות מאסר. אסור יהיה להפגין ולמחות ולהתנגד. אסור לאדם לאחוז במשקופי ביתו ולומר: אינני זז מכאן.

מצב זה טומן בחובו סכנות רבות. רבבות עלולים לחוש שאין להם עוד פתחון פה ואין עוד דרך דמוקרטית לשנות את התהליך ולמנוע מהרוב לרמוס את המיעוט וזכויותיו. ההחלטה שלא לקיים משאל עם גזלה תקווה אחרונה מאלפי המתיישבים שבתהליך דמוקרטי ניתן יהיה לתת לעם לומר את דברו. אלפי יהודים לא מצליחים עוד לישון בלילות. הם שוכבים בחושך בעיניים פקוחות ורואים בדמיונם את חיילי צה"ל גוררים את ילדיהם מביתם, ואת רוצחי החמאס רוקדים על גגות בתיהם לאחר הגירוש. הם רואים את מחבלי הג'יהאד מניפים דגלים על מבני הציבור שלהם. הם רואים איך חופרים ומוציאים את עצמות יקיריהם מקברם וחושבים על כך שצריך יהיה שוב לקיים הלוויה.

אלפי יהודים שוכבים בלילה במיטותיהם בגוש קטיף ובצפון חבל עזה ובצפון השומרון, ואינם ישנים, הם רואים את האסון מתקרב ובא. אי אפשר לעמוד מנגד ולהמתין לאסון. אי אפשר להתעלם מהמיועדים לגירוש ומהסבל הנורא העובר עליהם, מההשפלה והגירוש העומדים להכות בהם, להרוס את מפעל חייהם. אני לא יכול להתעלם מהם.

ולפיכך אני יוצא לדרך. אצא מביתי החדש אשר בשא-נור בצפון השומרון ואלך למבוא דותן, ומשם למחרת לשקד, וביום השלישי והרביעי דרך ואדי ערה ויישובי חבל תענך לגנים וכדים, ומשם שוב מערבה ודרומה, אל כל היישובים המיועדים לגירוש ועקירה והרס, ואל יישובי קו התפר וטווח הקסאם שחייהם עומדים להשתנות, ואל כל הערים והעיירות בדרך. ברגל נלך, נהיה עשרה ביום הראשון, חמישים ביום השני ואולי עד תום השבוע הראשון – רבים רבים מאוד. בכל מקום נדבר עם האנשים, נקשיב להם, נהיה עם המיועדים לגירוש ועם אלו המתגוררים בקו התפר, שעכשיו צריך יהיה לעטוף את בתיהם בבטון מזוין, ולהתקין בגני הילדים שלהם חדרי ביטחון ומערכות אזעקה.

אני מקווה שכל מי שמרגיש כי אסור לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לאסון המתוכנן – יצטרף למהלך. גם אלו התומכים ב"התנתקות" אבל יודעים שצריך לחבק את מי שעולמם עתיד להיחרב – גם אלו יצטרפו. זו לא תהיה הפגנה מאורגנת, לא יהיו הסעות באוטובוסים, שירותים כימיים ומערכות הגברה, אבל אולי טמונה במהלך הזה ההזדמנות האחרונה למחאה לא אלימה, למאבק לגיטימי על דעת הקהל.