שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פנקס הגדול

    השירה של ישראל פנקס, זוכה פרס ישראל לשנת תשס"ה, היא אינטליגנטית, מסעירה ויוצאת דופן בנוף הישראלי. אריאנה מלמד מברכת על הבחירה באחד המשוררים העברים האהובים עליה

    לעתים נדירות ביותר מזדמנת לו לאדם שמחה כפולה שכזאת: גם זכייה ראויה של משורר נפלא, וגם הידיעה שלמשורר העברי האהוב עלי ביותר מבין אלה החיים עימנו, נעשה סוף סוף צדק.

     

    ישראל פנקס מעולם לא היה משורר של חבורות או קליקות. הוא לא נשא דברים ברמה, לא התגייס למאבקים מתוקשרים ולא נראה מלחך בשולי השדה הספרותי העמוס כל כך שיש ברפובליקת המלים שלנו. הוא ישב בבית, הוא נסע בעולם, הוא כתב שירה מאוד ייחודית ומאוד יוצאת דופן בנוף הספרותי של ישראל – והוא לא הפך לשם שגור בכל בית שמטפח מדף שירה בספריה.

     

    מסביב לעולם

     

    אוהביו – והם לא היו מעטים, אבל גם לא קולניים – היו מיטיבי-לכת. הם ידעו ששירתו נשאבת מהיסטוריה ארוכה ועשירה של פואטיקה, שמשוררים רבים אצלנו פשוט אינם יודעים דבר על אודותיה. ט.ס. אליוט אמר פעם שמשורר טוב אנוס קודם כל להיות בקי גדול בתולדות השירה. הדים הומריים, אזכורים של אובידיוס, וודאי ידענות מפליגה בשירה אירופית מכל הזמנים עומדים בבסיסי הטקסטים של פנקס, אבל כדי להבין אותם, מה לעשות, דרושה ידיעה מוקדמת.

     

    ודרושה גם הבנה לעניין אחד, מרכזי ומטריד בתרבות שלנו. מראשית הכתיבה העברית החדשה נסתמנו כאן שתי אפשרויות מנוגדות. האחת – נקרא לה אפשרות ביאליק – היא להתמקד באני-המקומי, בלוקאלי ובלאומי ולשאוב ממנו את הכוחות להתחדשות ולהמשך. השנייה – נקרא לה אפשרות טשרניחובסקי – היא לפתוח עיניים ולב ושכל אל כל העולם כולו, ומה שנלמד ממנו – לכתוב בעברית.

     

    המצליחנים שבקרב משוררינו, מאלתרמן ועד עמיחי ודליה רביקוביץ', הם אנשים שהתחנכו על אפשרות-ביאליק וידעו להפיק ממנה מרגליות, אבל מרגליות שזוהרן תלוי-תרבות. טובה התרבות המתהווה הזאת ויפה מאוד בעיני, אבל תחומה בגבולות הארץ.

     

    מי ששירתו מבטלת גבולות ושואבת באותה מידה ממעיינות של פריז ורומא, העולם העתיק והעולם החדש, מי שהבין כי תבנית נוף המולדת איננה דווקא קוי המתאר של הגליל או הנגב כי אם המולדת הנפשית והרגשית, לפעמים נדחק לשוליים. בסיפורת, דן צלקה הוא דוגמא טובה ליופיה ועושרה של אפשרות טשרניחובסקי, וגם לאופן שבו היוצר נאלץ להילחם עליה. בשירה, פנקס הוא הדוגמא הטובה ביותר.

     

    הוא בנם הנאמן של קוואפי ואליוט, בדימויים החדשים והמסעירים שהוא חוצב מן הלשון. הוא אח לויסלבה שימבורסקה ולמריאן מור ולצ'סלב מילוש ביכולת הנדירה שלו לכתוב שירה לא-מתרגשת, שכלתנית ואינטליגנטית לעילא ומפעימה דווקא בשל כך.

     

    ה"אני השר" של פנקס הוא אדם שמכיר היטב במגבלותיו בעולם הזה, חף מכל רומנטיזציה שלו עצמו או של העולם, וכותב מתוך הבנה עמוקה לאירוניה הטבועה בעצם הקיום האנושי. הנה דוגמא אחת, השיר "הבהרה", מתוך "הרצאה על הזמן", הקובץ שאני הכי אוהבת (טוב, גם את "גנאלוגיה" אני הכי אוהבת, ומי שרוצה להתוודע במרוכז לשירתו הנפלאה, טוב יעשה אם יקרא את "בים העתיק שלנו", אסופה מ-1999)

     

    הבהרה

     

    באתי כדי לעשן

    באין מפריע:

    לאכול, לישון ולקום,

    במלה אחת להסריח

    במקום אחר.

     

    יש לי סבילות

    של גמל במדבר:

    היו שקראו לי

    "ספינת המדבר"

    זמן ממושך,

     

    כעשרים יום ועשרים

    לילה,

    אוכל להתקיים בלא מזון ובלא מים,

    בלי הנאקה, ללא

    השפה העברית.

    הנה לשם כך נחוצה לי

    הדבשת. אותה לא אוכל להסיר.

     

    אז אפשר לכתוב יפה ש"רק מלה בעברית חודרת אל עורקי אל נשמתי", ואפשר אחרת. בעדינות אין קץ, בהנמכה של הטון הרגשי, בבריאת דימוי חדש של אדם כתבנית נוף המולדת – האדם כגמל. סבילותו המדהימה נמשכת רק עשרים יום. הוא
    לא זועק, הוא לא מתווכח עם מר גורלו – הוא מוכן לקבל עליו את עול הדבשת באין ברירה, והוא יכול להבין זאת רק במקום אחר. "הבהרה" הוא בדיוק, אבל בדיוק, "אין לי ארץ אחרת" כשהטקסט הוא פרי עטו של משורר נהדר – ולא של פזמונאי נהדר. אין הכוונה חלילה לומר שפזמונאות אינה טובה בעיני בדיוק כשירה: רק שאין צורך להשוות בין השניים, כפי שאין טעם להשוות בין אגסים לתפוחים.

     

    תודה על השמחה

     

    הידיעה העמוקה על היותנו בני חלוף במקום הזה וגם מעט מגוחכים בשהותנו בו זורמת בכל טקסט של פנקס: ב"גנאלוגיה" תמצאו שירה הומוריסטית על גבול הפרוזה, עם שובלים קטנים של עצב במידת אנוש והימנעות מכוונת מפומפוזיות ומטרגיות כאחד. ולמרות שהמשורר אנוס לכתוב כי אינו יכול אחרת, פנקס היה מודע תמיד גם למגבלותיה של השירה. הנה ניסוח חדש, אחר ויפהפה של מטבע הלשון השחוקה "מלים שמנסות לגעת", שתמצאו בשירו הקצרצר "אם":

     

    אם אני כותב שאני מבקש להשאיר כאן שמחה, האם

    אני משאיר כאן שמחה?

    מה אני משאיר אחרי כשאני

    כותב שאני מבקש להשאיר כאן שמחה?

     

    ואם יורשה לי – במלים אישיות לישראל פנקס: לא פגשתי אותך מעולם, אבל כרכי שיריך שוכנים תדיר בהישג יד. מאז התוודעתי למלים שלך, הכרכים הללו לא העלו אבק. הגיע הזמן לומר לך כך: תודה על השמחה שהשארת יפה כל כך, ותודה על זו שעוד תבוא.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים