שתף קטע נבחר

  • חדשות וכתבות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ממציא הסלולר: "מי צריך MP3 בטלפון?"
    מרטין קופר הוא האיש שהמציא את הטלפון הסלולרי לפני 32 שנה. הוא יושב בעמק הסיליקון בקליפורניה, מחזיק עם אשתו שישה טלפונים ניידים ולא מצליח להבין למה, לעזאזל, אין קליטה במכשירים הארורים האלה. ראיון

    מבחינתו של מרטין קופר, הטלפונים הניידים היום צריכים להיות דומים למה שהיו פעם, ב-1973, עת ביצע את שיחת הבכורה הסלולרית העולמית ברחוב האמריקות בלב מנהטן, לעיניהם המשתאות של העוברים והשבים. אז היו לטלפון שני יישומים: חייג ונתק. הספרות היו גדולות וברורות, והרווח ביניהם התאים לאצבעותיו של אדם ממוצע שאינו מפליא באמנות המניקור. ואיכות השיחה? שופרא דשופרא.

     

    מאז הכל השתנה. הטלפון הסלולרי התכווץ לממדי אצבעוני ולתוכו נדחסו עשרות תופינים טכנולוגיים וגאדג'טים מתוחכמים. אפשר לשמוע בו מוזיקה, לשחק שש-בש, לצלם את החברים בלי שהם יידעו, לשלוח אי-מיילים, לגלוש באינטרנט ואפילו לצפות בטלוויזיה. הטלפונים הסלולריים בימינו הם חבר לעת צרה, יומן אירועים פרטי ומחשב נישא זעיר. דומה שלא ירחק היום שבו אפשר יהיה להסתייע בסלולרי לצורכי כביסה או בישול. ואיכות השיחה? אה, לא משהו.

     

    "ואני שואל למה צריך את כל זה", אומר קופר, שמתהדר רשמית בתואר ממציא הטלפון הסלולרי, האיש שהפך את חיינו לקלים מאי פעם - ובלתי נסבלים בעליל. "מי באמת מצלם עם טלפון? מי גולש באינטרנט בטלפון? מי צריך טלפון שמוריד מוזיקה ב-MP3, אבל סובל מבעיות קליטה בחצי מהאזורים באמריקה? החברות הסלולריות איבדו את דרכן, זה דבר שאני אומר כבר שנים. הן כל הזמן חושבות על הדור הבא, הדור הבא, הדור הבא. הן מתחרות זו בזו על ההמצאה החדשה ושוכחות את הבסיס".

     

    מהו הבסיס?

     

    "הבסיס הוא קול. קול זה הכי חשוב. הרבה מאוד צרכנים מחפשים רק את זה ולא מוצאים. הספקים והיצרנים מנסים לשים את כולם באותה הקופסה. כמו שיצרני מחשבים מנסים להפוך את כולם למחשבולוגים, כך יצרני הטלפונים הניידים מנסים להפוך את כולם לסלולרולוגים. היום כל כך מסובך להפעיל טלפון סלולרי, שגם אני תמיד נתקל בפטנטים בתוך הטלפון שלא מובנים לי. ואני עוד מהנדס! תאר לעצמך איך מרגישים אנשים שלא מבינים בטכנולוגיה".

     

    קופר שולף מחגורת מכנסיו טלפון כסוף יפהפה. "את הטלפון הזה קיבלתי במתנה ממוטורולה לפני כמה שבועות. זאת הפעם הראשונה שיש לי מצלמה בטלפון. טוב, אז לכבוד האירוע נפגשתי עם כל המשפחה בשיקגו וצילמנו את כולם, הילדים והנכדים, עם הטלפון החדש של סבא. והתוצאה, כמובן, איומה. הרזולוציה אפס, כי בשביל לצלם צריך מצלמה ולא טלפון.

     

    "אין לי מושג מי האנשים שמצלמים עם טלפון. אולי ביפן אוהבים את זה, שם הם מצלמים כל דבר. אבל באמריקה חסר מכשיר פשוט להפעלה. לכן אשתי, שגם היא מהנדסת, עובדת עכשיו על פיתוח טלפון סלולרי חדש להדיוטות. אתה בוודאי מכיר את המכשירים האלה שאיכשהו אף פעם לא מתאימים לאוזן של בן אדם? ובכן, זה יהיה מכשיר שמתחבר לאוזן ועובד. נקודה. יש לו לחצנים גדולים, וכל מה שהוא עושה זה לחייג. כי לא כולם אוהבים לחפש לאור נרות את הכפתורים הזעירים".

     

    אגב, איזה רינגטון יש לך בטלפון הזה?

     

    "סליחה? אין לי שום רינגטון ומעולם לא השתמשתי בצלצול. הטלפון נישא על גופי ומרשרש. כך אני יודע שמתקשרים אליי, בלי להפריע לאנשים בשולחן שלידי. אני לא אחד מאותם מניאקים סלולריים. למעשה גם אני, כמו רוב האמריקאים, עדיין מעדיף שיחה בטלפון קווי. גם בשיחה איתך אני לא מתכוון לקום ולקחת שיחות. ריספקט, ידידי. אתיקה".

     

    חמש דקות אחר כך המוטורולה של קופר מרשרש במכנסיו והוא נאלץ לנטוש אותי לרגע כדי לענות לשיחה מקוריאה, צעד שעליו הוא מתנצל לפחות שש פעמים. "אמרתי לך שאני לא אעשה את זה והנה, אני עושה את זה. אני באמת באמת מצטער. אני לא מבין מה בן אדם עושה ער ב-4:45 לפנות בוקר בקוריאה".

     

    המצאות כאלה בטלפלא

     

    הוא נראה כמו סבא יהודי טוב ולבן, כזה שמושיב ילדים על הברכיים, מחלק להם סוכריות ומלמד את כל הזאטוטים בשכונה לפסל בקרמיקה. אלא שקופר,

    76, רחוק מלתכנן את הפנסיה. כמולידה של ההמצאה השנייה בחשיבותה ב-25 השנה האחרונות, לפחות על פי ה-CNN (במקום הראשון ניצב האינטרנט), וכמי ששינה את הרגלי התקשורת של מיליארד וחצי אנשים על פני כדור הארץ, קופר יכול היה מזמן לקלף קוקוסים בבהמאס בכיף. במקום זאת הוא מדלג ברחבי העולם בין הפרטנרים העסקיים שלו בחברת ההיי-טק אר-איי-קום, שהקים בסן-חוזה שבלב עמק הסיליקון לפני 13 שנה, ובה הוא חולש על זאטוטים טכנולוגיים צעירים ממנו פי שלושה, המנסים למצוא פתרון לבעיות הטכנולוגיות של התקשורת העולמית.

     

    ביום פגישתנו הוא עדיין מלקק את פצעי הכתף הנקועה שלו ("תראה, אני כבר כמעט מצליח להשלים סיבוב של הזרוע"), תוצאה של תאונת סקי חזיתית, מה שלא הפריע לו לבקר בשבועיים האחרונים באוסטרליה, קולורדו, יפן וקוריאה, הכל לצורך פגישות עסקיות, ובדרך גם לעבור בבית בסן-דייגו ללילה בודד אחד.

     

    בלילות, שרבים מהם הוא מעביר בכיסא של מחלקת העסקים בזמן שאנחנו חולמים על חופי ים כחולים וחיים נטולי מחויבויות, קופר הוזה על חידושים והמצאות. למשל אנטנה חכמה שמספקת אנרגיה ומשפרת את הקליטה הסלולרית, או ערים שלמות שמרושתות באינטרנט אלחוטי. כדאי להאמין לחלומות של קופר. יש להם נטייה להתגשם בגדול.

     

    קופר, צריך להדגיש, לא המציא את הטכנולוגיה הסלולרית אלא את המכשיר הסלולרי הראשון. הטכנולוגיה המאפשרת שיחות טלפון אלחוטיות באמצעי תשדורת רדיו דו-כיוונית היתה ידועה כבר בשנות הארבעים. ביוני 1946 הציגה חברת AT&T, אז קונגלומרט התקשורת הגדול ביותר בארה"ב, באמצעות מעבדות המחקר שלה "סאותווסטרן בל", את הטלפון הראשון שמופעל מכלי רכב ללא צורך בקו נייח. זה קרה בסנט-לואיס, מיזורי, וההמצאה החדשה היתה בהמה כבדת משקל ורבת הפרעות.

     

    למרות המהפכנות מאחורי ההמצאה, טלפונים ברכב תפסו לאט. מאוד לאט. באמצע שנות השבעים, 30 שנה אחרי הפיתוח הראשון, הותקנו בסך הכל 44 אלף מכשירים ברחבי ארה"ב, ורשימת ההמתנה כללה 20 אלף נוספים. קצב התקנת התחנות לא עמד בביקוש, ולרשות הצרכן פעלו אולי 30 תחנות שידור. כתוצאה מכך, בשעות השיא כולם עלו על כולם לגיהנום רדיופוני אחד גדול. דומה היה שהפלא גדל ונשאר ילד - יקר, מפונק ולא ממש יעיל.

     

    איש לא העלה אז על דעתו את האופציה להחזיק טלפון ביד ולדבר תוך כדי הליכה. המשקלים היו כה גבוהים, שלכולם היה ברור שהמכשיר עצמו חייב להיות מוברג - בין אם לקיר בבית או למושב במכונית - והשפופרת משתלשלת ממנו בחוט. הקרב על התקשורת הסלולרית במכונית קיבל תפנית בשנות השישים, כשחברת AT&T ניגשה לוועדה הפדרלית המפקחת על התקשורת בארה"ב וביקשה רשות להפוך למונופול שיחלוש על שירות הטלפונים בארה"ב, ובכלל זה על רישיונות הפיתוח של שוק הטלפונים ברכב.

    קופר היה באותה תקופה מנהל מחלקת המחקר של מוטורולה, וכששמע על הבקשה הזאת התנפח לו הווריד.

     

    "אנחנו במוטורולה הסתכלנו בתדהמה איך AT&T, אז חברת התקשורת הגדולה בעולם, מנסה להשתלט על כל השוק", הוא משחזר באימה. "הם ביקשו מהוועדה גישה ל-75 מגה הרץ של ספקטרום ורשות 'לטפל בהכל', קרי שירות טלפונים חדש ושירות סלולרי בלעדי ברכב. ואנחנו, הקטנים, נרתענו. הבקשה שלהם גרמה לנו גועל משתי סיבות: הראשונה, כי הבנו ש-AT&T הולכת להפוך למונופול בשוק תחרותי וללא כל סיבה מוצדקת. השנייה, כי הטלפון שלהם ברכב פשוט לא תפס. ואנחנו כבר הוכחנו

    במחקרי דעת הקהל שלנו שאנשים רוצים לדבר עם אנשים. לא עם מכוניות, לא עם פריג'ידרים ולא עם ארון. הדגמנו היטב שזאת המגמה. טוב, עכשיו היינו חייבים לשבת ולהוכיח שהיא בת ביצוע".

     

    במילים אחרות, המצאת את הטלפון הסלולרי הידני בגלל שעצבנו אותך?

     

    "הכעס שלנו הוא הצד הרגשי. נכון שבער לנו לקחת מהם את התהילה, אבל מבחינה עסקית התורה שלנו תמיד היתה 'זה צריך להיות קטן, זה חייב להיות נכון'. אפילו עכשיו אני רוצה טלפון שאני סוחב אותו, ואפילו לא מרגיש שאני סוחב אותו עד שאני באמת צריך אותו. החלום שלנו במוטורולה היה טלפון קטן וקל מאוד וכל הרעיון של טלפונים במכונית, עד עצם היום הזה אגב, מבוסס על קונספט גדול עם מערכת הפעלה ענקית. טוב, AT&T היו שחצנים מספיק לחשוב שהם יוכלו לשכלל מיד את הטלפון

    במכונית, ושאף אחד לא יחכה להם בסיבוב. אז הראינו להם".

     

    הצוות של קופר נכנס לפעולה, ובתוך שנים ספורות פיתח את הסלולרי הראשון. במשקל קצת יותר מקילוגרם ובצבע אפור-קיא, עם ספרות בצבעי לבן וכתום. הוא נראה כמו לבנת חבלה לא מתוחכמת. "זה לא שלא קיבלנו הצעות יותר יפות מבחינה חיצונית. כבר אז אנשים הביאו לי טלפונים שמתקפלים. אבל אני רציתי פשטות. כי ידעתי שרק פשטות תמכור את הרעיון".

     

    למרבה האירוניה, איכות השמיעה בטלפון הנייד הראשון היתה טובה מבכל סלולרי שתמצאו כיום בחנויות. "היה בסך הכל קו אחד על תחנה אחת", צוחק קופר, "כך שאיכות השמע היתה פריכה ונקייה. אפשר היה לדבר בו 20 דקות רצוף עד שהבטרייה היתה מתרוקנת. כשהעובדים שלי הביעו דאגה שזה מעט זמן, אמרתי להם שאין מה לדאוג, ממילא היד תתעייף מלהחזיק את המשקולת הזאת ותיכנע הרבה לפני כן".

     

    השיחה הפומבית הראשונה התבצעה באפריל 1973, מול מלון הילטון במנהטן. העוברים ושבים היו המומים. "זה היה כמו שואו. תחשוב על ניו-יורק באמצע היום. אנשים מתרוצצים ולא מסתכלים עליך. אפילו אם תמות על המדרכה הם לא יעצרו. פתאום הם רואים מישהו עומד, מחזיק טלפון ביד, ומדבר. לאט לאט הם התחילו להתאסף סביבי, להצביע, לצחוק. הם התאגדו מסביב כאילו אני עושה הופעת ברייק-דאנס. היינו מאוד מאוד גאים. אבל בחלומות הכי פרועים שלנו לא תיארנו לעצמנו שכעבור 30 שנה אחד מכל ארבעה אנשים ישתמש בטלפון נייד".

     

    למי טלפנת?

     

    קופר מחייך. "למתחרים, כמובן. הלכתי עם זה עד הסוף. היה לי קולגה ב-AT&T, שעבד על טלפונים למכוניות. קוראים לו ד"ר ג'ואל אנגל. ג'ואל, אגב, טוען היום שהוא לא זוכר את השיחה ההיא. 'לא זוכר', אתה מבין. כנראה שאת הדברים הרעים בחיים אוהבים לשכוח. אני זוכר שחייגתי אליו והוא ענה, ואמרתי לו 'היי, ג'ואל, זה מרטי. אני מתקשר אליך מטלפון סלולרי אמיתי'. היתה שתיקה די ארוכה. נדמה לי ששמעתי אותו חורק שיניים. היתה שיחה קצרה, אבל מאוד יעילה".

     

    אתה נראה מאוד מרוצה מהאירוע הזה, עד היום

     

    "תשמע, הם היו שחצנים החבר'ה שם, רק בגלל המעמד שלהם כחברה הגדולה ביותר בעולם. זה מקרה קלאסי של דוד שמנצח את גוליית".

     

    ובאשר לגסות הרוח

     

    יחלפו עוד עשר שנים ו-90 מיליון דולר של מחקר עד שהסלולרי יהיה מוכן לשיווק. בדרך היה חייב קופר לשכנע את צרי האופק שיבוא יום והעסק היקר הזה ישתלם בגדול.

     

    "מחיר שיחה היה בהתחלה חמישים סנט לדקה, ומכשיר עלה 4,000 דולר. בהתחשב באינפלציה, אנחנו מדברים היום על סכום לפחות כפול. היה ברור שכדי שהמצאה כזאת תהפוך לרווחית היא צריכה לתפוס מיליונים רבים של לקוחות. אנשי המחלקה הפיננסית לא האמינו שיש לזה עתיד והיו היסטריים. הם לא הבינו איך הם שומרים על הקופה כל כך חזק רק כדי שאנחנו, אנשי החזון, נעיף כל כך הרבה כסף ברוח. וזה במשך עשר שנים בלי להוציא פריט אחד לשוק! בזבוז נוראי".

     

    מאיפה לקחת את הביטחון שזה יתפוס?

     

    "למען האמת, גם אני אף פעם לא האמנתי שזה יגיע לרמה כזאת של היסטריה. דיברתי במונחים של כמה מיליונים, לא מיליארדים. אבל האמנתי שאם מחירו של הסלולרי יהיה סביר, אנשים ירצו להשתמש בו בעיקר בגלל הנימוק של פרודוקטיביות. כבר אז ידעתי שיהיו אנשי מקצוע שירצו לקחת את המשרד שלהם איתם בכיס. שירצו להמשיך לעבוד בזמן שהם נעים ממקום למקום. וכמובן, שיהיו בעלים שירצו לדעת איפה האישה שלהם כל הזמן. עבדתי מאוד חזק על שיווק המוצר, כולל בוושינגטון בפני פוליטיקאים, מפני שהאמנתי בו. ושכנעתי את הבוסים במוטורולה שבלעדיו אנחנו נהיה מחוץ לשוק. חד וחלק. וזה עבד".

     

    גלי רדיו רבים זרמו ברשת מאז. עשרים שנה אחרי, אחד מכל ארבעה אנשים ברחבי הגלובוס, ובסך הכל 1.52 מיליארד איש, החזיקו במכשיר טלפון נייר בשנת 2004. כ-170 מיליון מתוכם בארה"ב, 332 מיליון במערב אירופה וכ-300 מיליון בסין - המדינה עם מספר המכשירים הגדול ביותר. ישראל מחזיקה, על פי מחקר של בנק ההשקעות מריל לינץ', בשיא של כמות המכשירים ביחס למספר התושבים - 103 אחוז. בסך הכל מסתובבים ברחבי המדינה ומרעישים לא פחות מ-7 מיליון מכשירים.

     

    ישראלים אגב, על פי המחקר הזה, משלמים בממוצע 36 דולר בחודש עבור השימוש בטלפונים ניידים, פחות מאשר בארה"ב (57 דולר) אבל לא בהכרח פחות, אם לוקחים בחשבון את ההבדלים בשכר הממוצע במשק. כמעט מחצית מההוצאה הביתית החודשית של הישראלים המוקדשת לאמצעי תקשורת, ביניהם טלוויזיה,

    אינטרנט וטלפון קווי, הולכת לטלפון הסלולרי.

     

    אני יכול לחשוב על כמה אנשים ברחבי הגלובוס ששונאים אותך. למשל שחקן שייקספירי שמנגינת "פור אליז" מתוכנתת התפרצה לו לאמצע המונולוג. או אנשים שנקלעו לתאונה בגלל שברכב שמולם הנהג דיבר בסלולר במקום להתמקד ברמזור

     

    "אני אגיד לך מה אני חושב על כל הדברים הללו. כשאתה מדבר איתי על גסות רוח, אז אני אומר לך שלא צריך טלפון נייד כדי להיות גס רוח. אדם גס רוח הוא אדם גס רוח. אנשים מנומסים עונים בלחישה במסעדה ויוצאים החוצה לדבר. ואני חייב לומר שאני רואה שיפור. יש תרבות סלולר חדשה, אתיקה חדשה. אני לא שומע יותר צלצולים בקונצרטים או באופרות. אני חושב שאנשים לומדים".

     

    תבוא לישראל ותיסע קצת בתחבורה הציבורית שם. תשמע מנגינה אחרת. ותדע המון על החיים האישיים של הנוסעים

     

    "זה מאוד מעניין מה שאתה אומר. לא ידעתי שכך פני הדברים אצלכם. אני חייב להגיד שאני למדתי שישראלים הם מאוד ישירים ולא אוהבים בולשיט. וגם אני לא אוהב בולשיט. כל ישראלי שעשיתי איתו עסקים היה מקסים בעיניי, ועשיתי עם הרבה. כך שמבחינת הידע שלי כל הישראלים מקסימים. אבל יכול להיות שהם צריכים עוד ללמוד אתיקה של טלפונים סלולריים. בארה"ב זה הולך ומשתפר".

     

    הנה דבר אחד שטוב יותר בישראל מאשר בארה"ב בכל הקשור לטלפונים סלולריים: בישראל יש חוק שאוסר לדבר עם הנייד ללא שימוש בדיבורית. מדוע בארה"ב, מדינה שבה יש חוק וכלל לכל דבר, הנושא הזה עדיין פרוץ?

     

    "אני חייב להגיד שאני לא מסכים איתך. לטעמי, חוקים המגבילים שיחה בטלפון סלולרי תוך כדי נהיגה הם מטופשים ומיותרים. הסלולריים בעצמם אינם מסוכנים, מה שמסוכן הוא אובדן תשומת הלב. ואם אתה נוסע עם אשתך ואתם מתחילים לריב, זאת הסחת תשומת לב מסוכנת לא פחות מההפרעה של הסלולרי. אוזנייה שמשתלשלת מהאוזן במקום טלפון יכולה להיות אפילו יותר מסוכנת, כי היא מגבילה את ספקטרום השמיעה של הנהג והוא מתנתק עוד יותר מהמתרחש בכביש. זה לא פותר את הבעיה. בכלל, יש מלא דברים מסוכנים הרבה יותר בנהיגה. כשמישהו שותה קפה או מעשן סיגריה בזמן שהוא נוהג זה לא פחות מסוכן.

     

    "מומחים יגידו לך שאפילו להאזין לתוכנית ברדיו או להרהר במשהו זה מסיח את הדעת. לכן החוקים האלה לא יעזרו, והם רק באים מפוליטיקאים שרוצים להוריד את קבוצות הלחץ מהגב שלהם".

      

    פגר-פון

     

    כאן המקום להסביר לצרכן הישראלי המפונק כמה עובדות בסיסיות על שוק הטלפונים הסלולריים האמריקני אי ועל רמתו. כשרכשתי לראשונה מכשיר טלפון נייד בארה"ב והתחברתי דרך חברת AT&T, הציגו בפניי המוקדנים מפה של ארה"ב שנראתה כמו תצוגת התפשטות רדיואקטיבית, כשהכתמים מייצגים את האיזורים שבהם, הללויה, כבר יש כיסוי סלולרי לחברה. 95 אחוז כיסוי מחוף לחוף, כך הם הבטיחו.

     

    מאז חלפו שנתיים והטלפון שלי גמע אלפי מיילים, מהמזרח עד המערב ומהצפון לדרום, אך כנראה תמיד נשארתי בתחום החמישה אחוזים שאיי-טי-אנד-טי עוד לא הצליחה לרשת כהלכה. כל שיחה שאורכה למעלה מעשר דקות סובלת מניתוקים. איזורים שלמים סובלים מקליטה נחותה, ואיכות הקול דומה לפרקים לזו של אסטרונאוט המשדר מהחלל. בדיקה עם אחיי הסלולריים מגלה שאני לא לבד. המחירים בארה"ב אולי נמוכים, תוצאה של תחרות עזה במיוחד, אבל השירות מחורבן ופיזור תחנות הקליטה פגום. אבל מה, יש מצלמה ומשחקים תלת-ממדיים.

     

    לקופר פתרון יעיל למחצה. "ביני לבין אשתי אנחנו מחזיקים שישה מכשירים שונים, עם ארבעה חשבונות. אין ברירה. כדי להשיג קליטה טובה בארה"ב אתה צריך שיהיה לך כמה ספקי שירות שונים, כי לכל ספק יש איזור שבו הוא חזק יותר. בקליפורניה, למשל, 'וורייזון' בדרך כלל יותר אמינים. אבל במקומות אחרים הם מפשלים בגדול".

     

    אז איך הגענו למצב הזה? מדוע אחרי 22 שנים של ניידות אי-אפשר לפתור את בעיות איכות השיחה?

     

    "אין לי הסבר מספק. אני כועס על ספקי השירות ועל היצרנים בדיוק כמוך. עדיין אין להם מספיק תחנות לכסות את כל הצרכנים בכל המקומות. כדי לפתור את הבעיה הם צריכים להוציא כסף, והם שמים את הכסף שלהם במקומות הלא נכונים. אני מתעצבן כי אני יודע כמה הטכנולוגיה מתקדמת וכמה איכות השיחה היתה יכולה להיות מושלמת, אם הם לא היו מתחרים זה בזה על שטויות. למעשה בעתיד, כשסוף סוף ישקיעו את הכסף במקום הנכון, לא יהיה צורך עוד בקווים נייחים. אתה תשמע בסלולרי בדיוק כמו בטלפון בבית והמחיר יהיה זהה לחלוטין, אם לא נמוך יותר".

     

    יש ימים שבהם אתה מצטער שהמצאת את המפלצת הזאת?

     

    "אני אגיד לך את האמת, כמו כולם גם אני מנהל יחסים של אהבה-שנאה עם הטלפון הסלולרי שלי. למשל, אני נורא מתעצבן שכשאני מתעלם משיחה ומשאירים הודעה בתא הקולי, הטלפון מרשרש כל שעה כדי להזכיר לי שיש לי הודעה. זה משגע אותי, ממש מוציא אותי מהכלים. אז מה? אני מכבה אותו? מה פתאום! כי למרות שזה מעצבן, אני מרגיש ביטחון מכך שהמכשיר מזכיר לי שחיפשו אותי. זה הקונפליקט שקיים בתוכי".

     

    על יחיא עיאש שמעת?

     

    "לא. מיהו?"

     

    השב"כ השתמש בהמצאה שלך כדי לחסל אותו

     

    "וואוו! אתה מדבר ברצינות? זה סיפור מדהים. אני מאוד שמח שחיסלו אותו, אם הוא באמת היה טרוריסט כה נורא כפי שאתה מתאר, אבל אני מודה שלא חשבתי על האפליקציה הזאת לטלפון הנייד כשהמצאתי אותו. מה שכן, כשחושבים על זה, חיסול באמצעות טלפון סלולרי מתאים מאוד לקונספט שעמד מאחורי המצאתו - שהבן אדם שאליו אתה מתקשר הוא זה שעונה, ולא כל אחד שנמצא בסביבה. מהבחינה הזאת, אי-אפשר היה לחסל אותו מהטלפון בבית".

     

    אגב, כמה כסף עשית מהמצאת הסלולרי?

     

    "ישירות מהטלפון הסלולורי לא עשיתי סנט מעבר למשכורת. אפילו לא בונוס. כי כשהצטרפתי למוטורולה חתמתי על מסמך שאמר שהזכויות לכל הרכוש האינטלקטואלי שלי יהיו שייכים למוטורולה. והם נתנו לי דולר כדי לממש את החוזה. אני עדיין מחזיק בדולר ההוא. אז לא התעשרתי מהסלולרי בכסף, רק רוחנית ואינטלקטואלית. אבל לימים מוטורולה דאגו לי, ועשיתי מספיק כסף אחרי שעזבתי את החברה. אם הייתי רוצה, הייתי יכול לא לעבוד אפילו יום אחד נוסף בחיי ועדיין לחיות ברמת חיים גבוהה".

     

    למעשה זאת היתה התוכנית כשהקים את אר-איי-קום לפני 13 שנה. קופר תכנן לפקח מרחוק ולהגיע פעם בחודש לפגישות הנהלה והרמות כוסית. בינתיים אר-איי-קום קפצה למים העמוקים של השוק הטכנולוגי עם שורה של פיתוחים מהפכניים, וקופר נדלק מחדש ומצא את עצמו על הקו שבעה ימים בשבוע. בין היתר מנסה אר-איי-קום לשכנע את יצרני המכשירים הסלולריים לאמץ את האנטנה החכמה שפיתחה, אשר תמקד את האנרגיה בין התחנות לצרכן. באר-איי-קום מאמינים שאימוץ האנטנה יפתור אחת ולתמיד את בעיות הקליטה ואיכות השמע בטלפונים הניידים. אולם היצרנים וספקי השירות בארה"ב לא קפצו על הרעיון עד כה, אולי מכיוון שמשמעותו פחות תחנות שירות ופחות מכשירים שמפוזרים בין המשתמשים.

     

    פיתוח אחר שאר-איי-קום מעורבת בו הוא טכנולוגיית ה"Wimax", שתרשת ערים שלמות באינטרנט אלחוטי. בארבע ערים באוסטרליה כבר אימצו את השיטה, אבל בארה"ב מסתפקים לעת עתה ב"נקודות חמות" בודדות של אינטרנט אלחוטי, כמו בחלק מבתי הקפה ברשת סטארבאקס או בנמלי תעופה. קופר עובד על חלק מהפיתוחים מול חברות בארץ כמו אינטל ואלבריון, ולהערכתו ישראל תהיה אחת המדינות הראשונות שתאמץ את הטכנולוגיה בשימוש רחב "בתוך חמש-שש שנים, בגלל ההתקדמות המהירה של המחקר בחברות ההיי-טק הישראליות".

     

    ומה עם הפרישה? מתי תלך לדוג?

     

    "לא נראה לי מעניין לדוג פול טיים. לפרוש זה לעשות מה שמתחשק לך בלי לקבל הוראות מאף אחד. את זה אני כבר עושה מזמן. אני מכיר אנשים שמתעסקים עם תחביבים אחרי הפרישה. מה לעשות שהתחביב שלי הוא טכנולוגיה. ולכן אני ממשיך. אני עדיין רוצה לראות בחיי את ההמצאות החדשות שלנו נכנסות לפעולה באופן אקטיבי, ורוצה לעבוד כל עוד יש לי אנרגיה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מרטין קופר עם הטלפון הנייד הראשון. "הבסיס הוא הקול"
    מומלצים