הקנאה בפרימיטיב
חלום השיבה חיבל בשיקומם של הפליטים הפלסטינים והחלישה אותם, אבל יהודים לא מעטים מתקנאים בהם על דבקותם
במכתב למדור המכתבים למערכת "ידיעות אחרונות" דרש אחד מאנשי גוש קטיף שלא יהרסו את ביתו. הוא משוכנע, כך כתב, כי ביום לא רחוק ישוב אל הבית שהכריחוהו לנטוש. כך חשבו מאות אלפי פלסטינים שנסו, או גורשו, מיפו, מחיפה, מירושלים, מרמלה ומעוד מאות עיירות וכפרים. הם לקחו עימם את מפתחות בתיהם, טיפחו את חלום השיבה, ועודם משתוררים על עץ התאנה בחצרם ועל המעיין המפכפך בבוסתנו של סבם. יש לשער שאף אלמלא התחוללה הגלות הפלסטינית הייתה התאנה נעקרת, המעיין היה מנוקז לצנרת, ובמקום הבוסתן היו מצטמחים רבי קומות, אבל אנשים גזולים נוטים להתרפק על העבר שאין מתוק ממנו ולחלום על הווה חלופי שאינו אפשרי.
לי נדמה כי הרומנטיקה הכפרית הזאת חיבלה בשיקומם של הפליטים והחלישה אותם, אבל יהודים לא מעטים מתקנאים בפלסטינים על דבקותם. הם רואים בה סימן לשורשיות שאנחנו, בני עם נודד, עוד לא פיתחנו. הקנאות הדתית אף היא מסימני שורשיותם. הקנאה בתעצומות הנפש ששואבים הערבים המוסלמים מדתם גרמה לכך ששר מש"ס אמר פעם, כי אם רצוננו להיות לוחמים נחושים, עלינו ליטול דוגמה מן השיעים בלבנון.
את מקורותיה הרחוקים של הקנאה בתכונותיהם של הערבים אפשר למצוא כבר בעליות הראשונות. החלוצים בני אירופה העלו על נס את המודרניות שהם מביאים לפרובינציה העות'מאנית הנידחת, ועם זאת התפעלו מהיכרותם של פלחים עם טבע הארץ, מגינוניו של הפרא הבדואי האציל ומתגובתם האלימה של אלה ואלה על פגיעה בכבוד. הקריאה להקשיב לאינסטינקט הקמאי ולהסיר את המעצורים שמציב האינטלקט הביקורתי היא מוטיב חוזר בשירת א.צ. גרינברג ובנאומיו של מנחם בגין. אפילו אפרים קישון, הספקן קר המזג, האירופי עד לשד עצמותיו, הציע להודיע כי ההיגיון שלנו נשרף בשואה, וכי אם יפגעו בנו נפוצץ את העולם.
התשוקה להתפלל על הר הבית, או אף למחות את המסגדים ולהקים על ההר את בית המקדש השלישי, היא סעיף בתסמונת הקנאה בפרימיטיב. עד לפני שנים ספורות עסקו בכך רק כמה הוזים משולי הימין הדתי, ועכשיו מונות תנועות בית המקדש כמה אלפים, אולי אף רבבות. הסיבה התיאולוגית שבגללה אוסרים חשובי הרבנים לעלות להר היא החשש מפני טימוא קודש הקודשים על-ידי מי שלא ניטהרו ממתיהם. כולנו טמאים, עד שלא נרחץ את גופנו ונמרק אותו באפרה המהול במים של פרה אדומה. עניין הפרה, הנזכר בספר במדבר בפרק י"ט, הוא מסתורי מאוד, אבל אולי מסתוריותו היא הפתרון לחידתו: זו חידה נעדרת פתרון ונועדה להישאר תעלומה. גאוני ההלכה לדורותיהם השכילו למצוא תכסיסי מעקפים כדי שיהיה אפשר לחיות בתוך גדרי המצוות, אבל את סוגיית הפרה לא עקפו.
הרמב"ם כתב עליה מסכת שלמה ולע עקף. למה? אולי כדי שלא יהיה אפשר להקים את בית המקדש השלישי. הכיסופים למשיח מבית דוד, למקדש ולקורבנות מרוממים את בני האדם רק כל עוד הם בחזקת סמל ומטרה לכסוף אליה, אבל הם עלולים להיות אסון נורא כאשר ננסה להגשימם. האסון הזה כבר עומד בפתח.
פעם הלכתי עם חבר למוזיאון וחשקתי מאוד בתמונה אחת ופינטזתי על שוד מתוחכם בנוסח הסרט "טופ קאפי". יעץ חברי: "במקום לנסות לשדוד את התמונה, מעשה העלול לעלות לך במאסר ארוך, הכרז עליה כשלך. אל תודיע על שינוי הבעלות בקול, אלא לחש את המידע לעצמך. אחרי הרכישה הווירטואלית, השאל את התמונה למוזיאון, לצמיתות, וכך תרגיש שאתה נדבן, תחסוך דמי ביטוח, ומדי פעם תוכל לסור לאולם התצוגה ולהביט ברכושך".
הר הבית הוא שלנו, אבל העובדה כי גם המוסלמים בטוחים בבעלותם עליו אינה צריכה להרתיח את דמנו. חכמי יבנה לימדו אותנו כי היהדות איתנה יותר כאשר היא משכנת את עצמה במקדשי הרוח. למוסלמים נניח לצעוק "בדם וברוח נפדה את אל-אקצה", ואנחנו ננסה לחסוך כוחות עבור האתגרים החשובים באמת.
