שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לחם הענווה
    כדי שלא נאבד את ערכי היסוד שלנו, עלינו לזכור מאין באנו, ומה עבר עלינו. כולנו היינו משועבדים בשווה, לפרעה וליורשיו

    את עקרון השוויון בין בני אדם למדו אנשים מטבע הלידה והמוות – "כולנו בני אדם של תשעה חודשים", אמר לי פעם דרוזי צעיר. אולם זה איננו מספיק. אנשים נולדים למשפחות שונות, וההבדלים הם כל-כך גדולים עד שאי-השוויון הופך לסימן ההיכר המובהק של החיים בין הלידה והמוות.

     

    הוגי דעות פרוטסטנטים ויהודים ליברלים למדו את עקרון השוויון מפסוקי ספר בראשית: "זה ספר תולדות אדם, ביום ברוא א-להים אדם בדמות א-לוהים

    עשה אותו. זכר ונקבה בראם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם, ביום היבראם" (בראשית ה', א-ב). מכאן אפשר ללמוד על השוויון בין בני האדם, בהיותם צאצאים של אדם הראשון, ובהיותם נושאים כולם את חותם הבורא, צלם א-להים שבאדם. אפשר ללמוד מכאן גם את השוויון בין איש ואשה, זכר ונקבה, שהשם אדם ניתן להם באמת ביחד, כשם משפחה, שהרי רק יחד יוכלו להצטרף לבורא וליצור יצורים כמותם. עד היום אנו מברכים בכל חופה "יוצר האדם", על משפחה חדשה, איש ואשה יחד, שמצטרפים למשפחת האדם, בצלם א-להים.

     

    גם זה איננו מספיק. חילונים מודרנים, בפרט ליברלים רדיקלים, קשה להם לקבל מודל של שוויון שמבוסס על אמונה דתית, ועל מושגי משפחה כתשתית החברה, ואילו בטבע יש יותר אי-שוויון משוויון. גם אנשים דתיים יכולים ללמוד מהבריאה רק את השוויון בפוטנציאל האנושי המעוגן במושג צלם א-להים שבאדם, אולם קשה לתרגם זאת לחיים שאחרי הבריאה.

     

    בהחלט אפשר לראות כאן שוויון מינימלי, באפשרות של (רוב) בני האדם לגדל את יורשיהם ולהנחיל להם ירושה חומרית ומורשת תרבותית, מוסרית ורוחנית. בחיים הדתיים שולט אי-השוויון כמו בחיים הטבעיים, וכאשר גדל אי-השוויון מאוד גם מצטמצם החופש האנושי, "עת אשר שלט האדם באדם, לרע לו" (קהלת ח' ט). במציאות הרגילה חופש ושוויון הם שני ערכים מנוגדים – אי אפשר לממש שוויון בלי להגביל את החופש, ואי אפשר לממש חופש (תחרות כלכלית למשל), בלי לפגוע בשוויון. אולם, כאשר הפערים גדלים מאוד, נוצר שעבוד – אנשים משתעבדים, כלכלית, חברתית ופוליטית, לאנשים אחרים, בני אדם כמותם, שנולדו בשוויון ונבראו בצלם א-להים.

     

    געגועים לסיר הבשר

     

    עומק השפל של השעבוד העתיק היה עבדות מצרים, ופרעה הוא סמלו. הפרעונים גם האמינו בחיי נצח לשליטים שהתאחדו עם האלים במותם, והעניקו חסד זה גם למקורבים, ולכל מי שחפצו ביקרו. איש פשוט במצרים לא יכול היה להשיג חניטה ראויה וטיפול נאות. המשעבדים בחיים שלטו גם על המוות. פולחן המתים עמד במרכז הדת המצרית, יחד עם השעבוד המוחלט לפרעה.

     

    שוויון וחופש יהיו ערכים מרכזיים עבור בני ישראל היוצאים ממצרים. כולם אכלו מצות, לחם עוני, פשטות שוויונית של אנשים היוצאים מעבדות לחירות. בפסח במצרים היה כל בית של בני ישראל כמו מזבח (הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות), וכל אדם מישראל, שהקריב את הפסח, היה כמו כהן. בעולמם של חז"ל היה כל בית יהודי בליל הסדר כמו בית מדרש של ישיבה, וכל אדם מישראל היה כמו חכם, ראש ישיבה. גם במדבר, בארבעים שנה של תלאות ונדודים, שלט השוויון עם החופש: כולם אכלו מָן מן השמים, וכל נפש קיבלה כל יום עומר לגולגולת.

     

    אלא שכאן התחילו התלונות. אנשים זכרו בגעגועים את ישיבתם על "סיר הבשר" במצרים (שמות ט"ז ג), את הדגים ואת הירקות שאכלו בחינם, והיו מוכנים לחזור לשעבוד. לא מעט אנשים מעדיפים את חיי השעבוד, בהם מובטח אוכל וקיום בסיסי, על-פני חירות שתובעת מכל אדם אחריות למעשיו ולעתידו. החירות נצרבה בתודעה היהודית כחובה ולא כזכות, כמצווה מחייבת, בניגוד לתפיסת הזכויות המודרנית - וזהו הבדל עמוק בין חופש לבין חירות.

     

    החירות המחייבת, והשוויון של בני ישראל במדבר באו לידי ביטוי גם בקבלת התורה ובקיומה: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, ולגר הגר אתכם" (במדבר ט"ו טז).

     

    אולם בכניסת בני ישראל אל הארץ נפתח מחדש המרוץ אל ההישגים החומריים והתרבותיים, והחשש הכבד לאובדן כל ההישגים המופלאים של יציאת מצרים ממלא את פרשיות התורה ומהדהד בהן, במפורש וברמז: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה ורם לבבך, ושכחת את ה' א-להיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח' יב-יד).

     

    התורה לא הייתה נאיבית ולא אוטופית (בדרך כלל), וגם כאשר מתוארת מציאות של שאיפה אוטופית, מתוארת מיד בצדה מציאות ריאלית (למשל דברים ט"ו ד-ה, לעומת פסוקים ז-ח). היה ברור וידוע מראש, שאנשים אחדים יצליחו כלכלית, ואחרים יפלו, עד שהמצליחים ישעבדו את אחיהם.

     

    שלא נתבייש בעצמנו

     

    התורה עצרה את המרוץ הכלכלי הבלתי מרוסן בשבת ובשנת השבע, היא הגבילה את שנות העבדות, וקבעה הלכות של "דרור", יציאה לחופשי, והיא קבעה שורה של מצוות זיכרון "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' א-להיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' א-להיך ממצרים לילה... לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז א-ג).

     

    פעם בשנה חייבים לחזור אל החירות, אל הפשטות השוויוניות של יציאת מצרים, בטרם יכלו לעשות חיל כל אחד לעצמו ולביתו, כשהיו עדיין כולם עניים וחסרי כל. אנחנו מנסים לעשות את ההיפך – לדאוג לכל אחד ואחד מאתנו, שיהיה לו חג, שיוכל להסב כבן-חורין, במשפחה מכובדת – וזה מבחן לא קל, שהמוני פעילים של חסד טורחים ומתאמצים כדי שלא ניכשל בו. תודה להם!

     

    המצות שלנו אינן פשוטות, ובוודאי שאינן זולות. צרכי סעודות החג עולים לפחות כמו חודש שלם בכל השנה. אנחנו לא עוצרים את המרוץ, ולא חוזרים לאחור, רק מנסים להביא את כולם למעלה, ללילה אחד לפחות. זה חשוב, זה יפה, אך זה לא מספיק. כדי שלא נאבד את ערכי היסוד שלנו עלינו לזכור מאין באנו, ומה עבר עלינו. כולנו היינו משועבדים בשווה, לפרעה וליורשיו.

     

    בלשון מודרנית-יהודית עלינו לומר: רק לפני שישים וחמש שנה היינו כולנו שווים לחלוטין – מספרים חסרי צלם אדם בדרך להשמדה. כל מי שמתגאה בהצלחותיו ומתנשא על אחיו, זכור – אצל פרעוני עמלק המודרני כל זה לא היה מועיל לך.

    אם נזכור מאין באנו, ומאיזו תהום של שעבוד נגאלנו, אז כמו היום, לא נוכל להתנהג בתוכנו כפי שאנו מתנהגים כיום, כי נתבייש בעצמנו. לא נוכל לנהוג באלימות, באטימות, בהתנשאות, כלפי החלשים בחברה, כלפי עולים חדשים לשבטיהם, כלפי "הגר הגר בתוככם", כלפי נשים, וגם כלפי עובדים זרים (גרים תושבים).

     

     האם נדע להפוך את המצה ללחם של ענווה? לכונן זיכרון בעל משמעות? ליצור חג שאולי ישפיע על דרכנו גם אחריו? מי יתן ונהיה ראויים לחירותנו, כדי שנוכל להיות עם חופשי בארצנו.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים