הציורים של ילדי גוש קטיף: גדרות, מנעולים ודלתות
כיצד ההתנתקות הקרבה והאירועים הפוליטיים משפיעים על ילדים בגילי 6-5? חוקרת ציורי ילדים, שאספה מאות ציורי בתים של ילדים מגוש קטיף, הגיעה למסקנות עגומות למדי. בציורי הילדים מההתנחלויות, גדרות עבות וחיות מפחידות שומרות על הבית, וסולמות ומנעולים מופיעים כמוטיבים חוזרים. בחלק מהציורים ישנם סימני מצוקה ברורים
מי מאיתנו לא מכיר את ציורי הילדים ה"קלאסיים" של בית? מרובע ומעליו משולש - מבנה וגג, לפעמים עץ או חיה בכניסה לבית, וכמעט תמיד גם שמיים או שמש מעל. אולם כאשר המילה "בית" מקבלת משמעויות טעונות יותר, גם ציורי הילדים משתנים בהתאם.
מיכל וימר, מפענחת ציורי ילדים במקצועה ובוגרת לימודי פסיכולוגיה, אספה מאז דצמבר 2004 כמאה ציורי "בית" של ילדים בגילי חמש-שש המתגוררים בגוש קטיף, וגילתה כי בציוריהם מופיעים סולמות, מנעולים וגדרות הגנה כמוטיבים חוזרים. הציורים מצביעים על האירועים שהם חווים בגן ועל עולמם הרגשי, שלא תמיד נחשף באופן ישיר בהתנהגותם.
דלתות, מנעולים, חיות וגדרות
"בציורים רבים של ילדים מגוש קטיף רואים למשל קירות בית נטועים בתוך הקרקע עצמה, מוטיב שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים. זו לא מגמה שמופיעה
אצל ילדים אחרים בארץ. באחד מהציורים הבית אפילו ננעץ בשמיים עצמם".
אחד הנושאים הבולטים בהם עוסקים הילדים בציוריהם, הוא "הדלת". ילדי גוש קטיף הרבו לצייר מנעולים ודלתות כפולות, דבר שלא אפיין ציורים של ילדים אחרים בני גילם: "בציורי בית, דלת מסמלת חשיפה, כניסה לבית,
לתוך תחום אינטימי. בציור אחד, השקיעה הילדה הרבה אנרגיה בציור הדלת, מבחינת הצביעה הושקעה הכי הרבה אנרגיה. זה מעיד על זה שהיא עסוקה בשאלת עזיבת הבית. ילד אחר צייר דלת כפולה, ומנעול מאד גדול. הוא מצא דרך לפצות, להתמודד עם המציאות שהוא לא יכול להתמודד איתה ביום יום. זה גם יכול לקרות במעבר דירה סטנדרטי".
רבים מהציורים שציירו ילדי הגוש התאפיינו בסוגי הגנה שונים. לפעמים היו אלה חיות מאסיביות שהופיעו בפתח כ"הגנה" על הבית ובמקרים שכיחים יותר היו אלה הגדרות. "הגדרות הופיעו בצורה מובהקת, שזה פשוט עצוב לראות את זה. גדרות ממש מעובות, מאסיביות, מצויירות בקווים עבים של שתי וערב", מספרת וינר.
בחלק מהציורים זיהתה וינר סימני מצוקה ברורים והודיעה על כך להורים: "היו ציורים של בתים מעופפים, בלי קו קרקע מתחתיו או קו שמיים מעליו. זה מצביע על תחושת ארעיות של 'לאן אני הולך מפה'. הקו רועד, האירגון על הדף בעייתי, פה יש משהו בעייתי, מצוקה".
ציורים רבים של ילדי הגוש התאפיינו גם בדגלי ארץ ישראל על הבתים. לדברי וינר, לא נמצאו מבחינה זו הבדלים בציורים של ילדים ממשפחות המסכימות לפינוי לעומת משפחות המתנגדות לו.
"הילדים מודעים, גם אם לא משתפים אותם"
את התוצאות והניתוחים מפרסמת וינר בספרה "ציורים מדברים – כלים ושיטות להבנת ציורי ילדים". היא השוותה את ציורי ילדי הגוש למספר דומה של ציורי "בית" בקרב ילדים בגילאים דומים, המתגוררים בערים כמו: קריית ביאליק, נתניה, חדרה, תל אביב, ירושלים ובמושבים שונים. בחודשים שבהם אספה את הציורים, צוותי החינוך בגני הילדים ובבתי הספר קיבלו הנחייה ברורה שלא לנהל עם הילדים שיחות סביב נושא הפינוי, ולכן גם ההוראה שניתנה לילדים היתה הוראה כללית וחופשית: 'צייר בית'.
"האיסוף של הציורים נעשה בצורה מאוד לא פוליטית. לפני חצי שנה הגננות לא דיברו עם הילדים על הפינוי". אומרת וינר. "הילדים מודעים לכל המתרחש
סביבם, בין אם משתפים אותם בדיונים ובין אם לאו. הם ערים לסערת הרגשות וקולטים את המורכבות הרבה, גם אם לא יביעו אותה במילים".
לדבריה "ציור בית, הוא אחד הציורים הנפוצים בקרב ציורי ילדים. רגע אחרי שלב השרבוט בסביבות גיל 3 מתחילות להופיע דמויות אנושיות בציורים. הילד מגבש מיומנות גרפית, ולאחר כמה חודשים מופיע בציורים 'בית'".
הציורים המוצגים בספרה של וימר והמתייחסים לילדי גוש קטיף הם גם של ילדים ממשפחות המסכימות לפינוי וגם של ילדים ממשפחות המתנגדות לו.
"המסקנה ברורה, בין אם מסכימים הילדים לתהליך ובין אם מתנגדים לו הם נאלצים להתמודד עם מצב של אי וודאות, המשפיע באופן משמעותי על התנהגותם ומוצא את ביטויו בציורים", היא קובעת. "עזיבת הבית ומעבר לבית חדש, היא סוגיה משמעותית עבור הילד".
לפנייה לכתב/ת 
