שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    בדואים: אין לנו מים. למישהו אכפת?

    הבדואים ביישוב אום אל-חירן שבנגב נאלצים לסחוב דליי מים מברז שמרוחק מבתיהם מאות מטרים. המקלחות והברזים עומדים מיותמים בבתיהם. לאחר שנים של סבל מתמשך, הגישו תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב עתירה לבית המשפט ובה הם דורשים שהמדינה תספק להם את המצרך האנושי הבסיסי ביותר

    שנות האלפיים בישראל: נשים הרות ופעוטות שואבים מי שתייה בדליים, וסוחבים אותם לאורך מאות מטרים על גבי חמורים, למרחקים של כמעט קילומטר. זה לא קורה במדבריות ערב או במדינת עולם שלישי, אלא כאן במדינת ישראל, בנגב, 20 דקות נסיעה בלבד מהכרך באר-שבע. תושבים מאום אל-חירן ומיישובים לא מוכרים נוספים בנגב עתרו שלשום לבית המשפט המחוזי בחיפה בדרישה להורות למדינה לספק להם מים. 

     

    צילום: רוני סופר

    "תגיד לי אתה איך יכולה אישה להביא כל יום כלים גדולים של מים המכילים 50 ליטרים לפחות מהבאר שנמצאת 600 מטר מהבית?", שואלת סוהייר בת 21, אם לשני פעוטות מאום אל-חירן המתחלקת בתורנות שאיבת המים עם נשים נוספות לבית חמולתו של סלים אבולגיען.

     

    "איך אפשר לגדל ככה ילדים קטנים, כשאפילו מים בברזים לשתות או להתקלח אין? זה לא פשוט עבור אישה להביא מאות ליטרים של מים, כשהיא מרימה אותם מהבאר בידיים שלה", היא מלינה בקול שקט, מתקשה לקבל את הגזירה שגזרה עליה מדינת ישראל. 

     

    הסבר: הכפר אום אל-חירן ממוקם ששה קילומטרים בלבד ממזרח לחורה שבצומת שוקת. מקבץ של עשרות בתים ומאות אחדות של תושבים על גדת נחל חברון, בנוף יפהפה ואוויר צלול וקריר יחסית לנגב. לתושבי הכפר, בני אחת החמולות של שבט אבולגיען, מחלוקת חריפה עם מדינת ישראל. המדינה שהעבירה אותם מבית קמה לכאן, מבקשת עתה לשכנם ביישוב קבע, חורה. בני אבולגיען מסרבים, כי כבר בנו וכבר התיישבו במקום, ובכלל, הם אינם רוצים להתערבב בחמולות אחרות, שלא ייקרה להם מה שקרה ביישובי קבע מעורבי שבטים, קרי תגרות וסכסוכי דמים. לכן מפעילה המדינה סנקציות נגדם.

     

    לאחת הסנקציות קוראים בשם הלא פואטי: "ראש צינור". למה הכוונה? המדינה מוכנה להביא מים לאזרחיה רק עד נקודה מסוימת. במקרה של אום-חירן מדובר במרחק של כחמישה קילומטרים מבתי התושבים. בקצה הצינור, ב"ראש הצינור", מותקן שעון מים וברז אחד, ושיבואו הבדואים יישתו וגם יישלמו, על פי דין.

     

    על צנרת לתוך הכפר אין על מה לדבר, כי הכל זמני והנה או-טו-טו, כבר כמה עשרות שנים, כולם מחכים לגאולתם המלאה והשלמה של בדואיי ארץ ישראל ביישובי הקבע בנגב.

     

    רוצים פשוט לחיות בבתים

     

    "ומה בינתיים?", שואל בכאב ראש החמולה, סלים, שגידל כאן 11 ילדים משתי נשים. "ואם אנשים רוצים פשוט לחיות בבתים שלהם לא כמו שחיו אבותינו במדבר?" הוא מצביע לעבר טוש, לעבר מטבח וכיור, ובתוכו ואפילו ברז אולטרא מודרני, אבל בלי מים. "מה רוצה המדינה לעשות לנו? זאת הדרך שלה לכפות עלינו לעבור לחורה? ומה עם כל הבנייה וההשקעה בתשתיות, כולל כביש שסללנו, גשר בטון שבנינו, גנרטורים לחשמל? ומה עם הרצון שלנו?

     

    "למתנחלים בעזה משלמים מאות אלפי דולרים. אבל לנו מציעים מגרש בחורה, מקום שאליו אנחנו לא רוצים לעבור. אני לא רוצה את חורה, כי אני לא רוצה סכסוכי חמולות, כמו שקורה בתל-שבע וברהט. אני לא רוצה שהחינוך של הילדים שלנו יתקלקל. המדינה לקחה פעם אחת את האדמות שלנו ועכשיו היא רוצה אותן פעם שנייה. ואם סלים לא רוצה - אז לא נותנים לו מים הביתה. איפה נשמע דבר כזה שבשנת 2005 יש 1300 איש, אשה וילדים שיש להם ברז אחד, חמישה קילומטרים מהבית? איפה נשמע שכל האנשים האלה צריכים לקבל מים מראש צינור של צול אחד (כ-2.5 ס"מ - ר.ס.) שמספק ארבעה קוב לשעה וגם זה רק בלילה?" הוא אומר בחיוך עייף, מניף ידיו בייאוש.

     

    מולנו, במורד השביל, חוזרות שתי נשים עם חמור עמוס מיכלי מים. בכל השעות שאנו שוהים בכפר הפסטורלי הזה, בדרך ליער יתיר, נמשכת תנועת נשים, ילדים וחמורים עמוסי מים, מן הבאר הרחוקה.

     

    הבאת המים היא לחם חוקן של בנות אום אלחירן, וקמלה - האם הגדולה של המשפחה מסכמת את המציאות המטורפת במשפט אחד קולע: "המים זה החיים. אם המדינה לא נותנת מים - אז לא נשתה? לא נקלח את הילדים? איזה ברירה יש לנו?" היא אומרת וממהרת להרים את אחד מנכדיה הפעוטים הממרר בבכי.

     

    עתירה: לספק מים בכמות ובאיכות ראויות

     

    שלשום הוגשה בקשה ל"צו עשה" נגד המדינה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשם משפחת אבולגיען מאום אל-חירן ומספר משפחות נוספות מהנגב. הבדואים המיוצגים על-ידי פרקליטי ארגון "עדאלה" דורשים מנציב המים ומנהל מקרקעי ישראל לספק להם מים בכמות ובאיכות הראויות.

     

    בעתירה נכתב: "לשיטת המינהלה לקידום הבדואים התובעים אינם זכאים לקבל מים בכלל, מכיוון שהם יכולים לעבור ולגור במקום אחר, שבו ניתן להשיג מים. אין ספק ששיקול זה הוא פסול, כשם שהשימוש בצורך הבסיסי למים כדי להפעיל לחץ על אנשים הנו פסול גם כן".

     

    המדינה מצידה, באמצעות דוברות מנהל מקרקעי ישראל, אישרה ל-ynet שאספקת המים לאזרחים הבדואים תלויה בנכונותם להתפנות לחורה. "מדינת ישראל מספקת שירותי תשתיות לכל יישובי הבדואים בנגב. מי שבוחר להפר חוק ולבנות על אדמות מדינה, לא יזכה מהמדינה לעידוד ולפרס... לאותה משפחה (אבולגיען – ר.ס.) ממתינה שכונה מושקעת בישוב חורה, שהקמתה עלתה למדינת ישראל 12 מליוני שקלים... במקרה הנוכחי המליצה הוועדה לא להיעתר לבקשת במשפחה, מכיוון שזאת בחרה לבנות באופן לא חוקי את ביתה על אדמות מדינה", מסר הדובר זיו ברנע.

     

    ליד הבאר שכרו הבדואים מאבולגיען במו ידיהם, עומד ילד קטן, בן 6 או 7. סביבו עדר עיזים וכבשים, בהן תלויה בין היתר פרנסת המשפחה. הוא עומד על שפת הבאר העמוקה החצובה בסלע, ומושך את החבל בכל כוחותיו. הילד מתקשה לשאוב לבדו 10 קילוגרם של מים כדי להשקות את הצאן.

     

    עשרות דליים שכאלה הוא שואב מהבאר עם כוח רצון של ברזל. אין אף מבוגר בסביבה שיכפה עליו לעשות כן. הוא ממשיך במלאכה הקשה, עד שהשוקת, המכילה כמה מאות ליטרים, מתמלאת והצאן ממהר להרוות את צימאונו. "המים זה החיים של הצאן", הוא מסביר בחיוך מבויש, ומנגב בכובע המצחייה את זיעתו. "המים הם גם החיים שלנו", מחרה מחזיק אחריו סלים אבולגיען בעצב, "ומדינת ישראל משחקת לנו בחיים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רוני סופר
    אין מים. אבו לגיען
    צילום: רוני סופר
    צילום: רוני סופר
    סוחבים את הדליים
    צילום: רוני סופר
    צילום: רוני סופר
    כל המשפחה מתגייסת
    צילום: רוני סופר
    מומלצים