אחד במה?
האחד במאי הפך ליום נשכח ונזנח. הנכבה החרישית של הסוציאליסטים. "הכל כסף" או שאנו חשופים רק לקול הכסף?
מסתבר שהכל חוזר. יש תיאוריות שאתה משוכנע שאבד עליהן הכלח והנה לפתע הן קמות לתחייה.
דחיקתה ודילולה של מדינת הרווחה מקורה בתיאוריות חברתיות וכלכליות שמרניות (ויש לומר גם גזעניות), שמשלו בכיפה במאה ה-19 והטיפו לדרוויניזם חברתי, בנוסח תורתם של הרברט ספנסר האנגלי או וויליאם גרהם סמנר האמריקני.
מבלי להלאות שלא לצורך וכדי לא לכבס את השפה ייאמר מייד שהקפיטליזם בגרסאותיו הוולגריות המוכרות לנו היטב, שואב את השפעתו ישירות מאנלוגיות ביולוגיות, תומך בברירה טבעית ובהישרדות החזקים. כל התערבות בחיים החברתיים והכלכליים מתפרשת על-ידי התורות הללו כהתערבות בחוקי הטבע, העלולה להביא להישרדות הלא ראויים (THE SURVIVAL OF THE UNFITTEST)
"חשוב ליזם לדעת אם הוא מתחרה במשק שפועל בו חוק דרווין, שבו ניתן לטובים לזכות, או בשוק שבו לסקטור הציבורי נתח גדול מאוד, שחלים עליו כללי משחק אחרים" ( נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, בראיון עיתונאי ל"הארץ")
הטענות השמרניות מוכרות לעייפה: חוקי העניים מייצרים עוני ומדינת הרווחה היא הגורם לבעיות החברתיות של זמננו. פן אחר של התובנה הנדירה הזו מגולם במוספים הכלכליים, שאינם אלא מסלקה של יחצ"ני התאגידים ובמה חנופתית שעיקרה מתן שבח והלל לאילי הון ותיאורם כפאר המין האנושי.
ראוי בעניין זה לצטט דווקא את אדם סמית, אבי הקפיטליזם המודרני, שבעצמו לא רכש אמון מופלג למצליחנות בקרב אנשי העסקים והתעשייה וגרס שענייני הכלל והמדינה חשובים מדי מכדי להפקירם "לתאוות הבצע, לרוח המונופוליסטית של סוחרים ויצרנים, שאינם ולא ראויים להיות שליטי המין האנושי". מסתבר שהכלכלה החופשית הלכה למקום כה קיצוני ודוחה, שאפילו מולידה הופך לדידה לפאסה.
הדרך הברוטלית
כבר נאמר על הדמוקרטיה שהיא איננה שיטה טובה, אולם לפי שעה אין טובה ממנה. כך גם לגבי כלכלת השוק: שיטה גרועה ונפסדת, אולם נתפסת כאופציה שאין טובה ממנה. אלא מה? כפי שיש כמה סוגי דמוקרטיות, כך גם יש דגמים שונים של כלכלת שוק. יש קפיטליזם אכזרי ויש "קפיטליזם עם פני אנוש".
ישראל צועדת מזה יותר משני עשורים בנתיב האכזרי, תוך שהיא מקפידה להתחסד. הרוב רואה בשיטה אידיאל, ועם זאת מקפיד להתקומם כנגד תוצאותיה הבלתי נמנעות: אבטלה, פערים מעמיקים, עוני ועליבות, ניכור והתפוררות חברתית. רוצים אמריקה ואחר-כך מגלגלים עיניים.
הפיטורים ההמוניים בבנק הפועלים (הבנק שמסע היחצ"נות של ראשיו למען הקהילה אינו פוסק לרגע) ממחישים היטב את "השיטה": גוף פיננסי רווחי מפטר 900 עובדים ותיקים. מילת המפתח היא תמיד התייעלות. השפה ומכבסת המילים הן חלק בלתי נפרד מהסיפור. שוטפים לנו את המוח, שכן מאחורי המילה "התייעלות" מתחבא מושג מפתח בכלכלה החדשה: "אופטימיזציה של הרווח". זהו עיקר העיקרים מבחינתם של בעלי התאגידים. פיטורים מגדילים את רווחיהם.
הפיטורים היו למגפה בכלכלת השוק, והאדם העובד הפך למיותר בפועל או בפוטנציה. סכנת הייתור (הפיכתו למיותר), רובצת לפתחו כל הזמן. מוסד הביטחון התעסוקתי והעבודה לכל החיים חוסלו. אנו חיים בעולם של נוודי תעסוקה ומקוששי פרנסות ארעיות. המשק לא חדל מלהתייעל והאבטלה גדלה (אם היא קטנה הרי שזה באורח מדומה: רובן של המשרות המוצעות הן חלקיות).
כך אפוא הגענו למצב שבו ב-20 שנים האחרונות גדלו הפערים בחלוקת ההכנסות בישראל (מדד ג'יני לאי-שוויון), ביותר מ-23% . העוני המחפיר הוא תמיד פונקציה ישירה של העושר המופלג.
ריכוז עושר רב מדי בידי מעטים מדי הוא גורם מרכזי בשכפול אי-השוויון הבין-דורי. עליית כוחו המטאורית של ההון הופכות את האדם העובד ועמלו לזניחים.
קללת האינדיבידואליזם
המעמד הבינוני, שרובו שכיר, לוקה בתרבות אינדיבידואליסטית המסמנת שינוי תרבותי עמוק שסייע לניצחון המוחץ של הקפיטליזם: כל מי שהצליח להבטיח לעצמו רמת חיים סבירה ומימוש עצמי אינו זקוק עוד על-פי תחושותיו לארגון קולקטיבי שיבטיח את זכויותיו, לסולידריות כלשהי, לשיוך קולקטיבי, מעמדי. נאדה. באופק, אם כן, לא מסתמנת שום תמיכה המונית רחבה ברדיקליזם חברתי. עצוב, אבל זה המצב.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
