דברים שביבי לא מספר לכם

גם השנה עבר ה-1 במאי בשקט יחסי, בארץ ובעולם. עשרות שנים של דיקטטורה קומוניסטית השניאו את חג הפועלים על הציבור הרחב, והיום הזה, שנועד במקור לסמל את זכויות העובדים באשר הם, הולך ונמוג. ה-1 במאי נחגג לזכרם של אותם עובדים שיצאו לפני כ-150 שנים לרחובות שיקגו, בדרישה לימי עבודה של שמונה שעות. והנה כיום, דומה שההישגים שלהם הולכים ונמוגים, ושעות העבודה של כולנו רק הולכות ומתארכות ואיש אינו יוצא לרחובות למחות על כך.

הספר "כשהתאגידים שולטים בעולם" מאת דייויד קורטן (תרגום: עדי נאי), מציג היטב את הסיבות לכך. המהדורה האחרונה של הספר, משנת 2001 (הוא ראה אור במקור ב-1995), יצאה באחרונה בהוצאת "בבל" - ואין די מילים כדי להבהיר את חשיבותו בכלל ואת הוצאתו בעברית בפרט. ספרו של קורטן מהווה את אחד העוגנים האינטלקטואליים המרכזיים לתנועה העולמית שמכונה בדרך כלל "התנועה נגד הגלובליזציה" (שם שקורטן מבקש למצוא לו תחליף, משום שהתנועה אינה מתנגדת לגלובליזציה בפני עצמה, אלא רק להשפעתה המזיקה על החיים בכמה אספקטים), תנועה שנעדרת בסיס אידאולוגי מוצק מספיק.

קורטן היה במשך שנים ארוכות שותף בפעולות ייעוץ ופיתוח ברחבי העולם השלישי מטעם ארגונים בינלאומיים. ככל שחלפו השנים הוא התאכזב לגלות שהפרוייקטים בהם הוא מעורב לא רק שאינם מסייעים לעניים ולנזקקים, אלא אף גורמים לעתים קרובות נזק בלתי הפיך. הוא פיתח תיעוב וסלידה מהמוסדות הבינלאומיים כמו הבנק העולמי או קרן המטבע הבינלאומית, והחל לפתח תיאוריות אלטרנטיביות שינסו להסביר את הכשלון ולהציע דרך אחרת.

ספרו של קורטן עושה עבודה מצויינת בהצגת תיאוריה כלכלית ביקורתית לזו השלטת בשיח הציבורי והאקדמי, על כל אגפיו. הוא מיטיב לחשוף את הנחות היסוד הנסתרות שטמונות מאחוריה, ואף את הסתירות הגלומות בתוכה. כך למשל מדגים קורטן כיצד החתירה הבלתי פוסקת ל"צמיחה", שמניעה את כל התיאוריות הכלכליות הקפיטליסטיות, אינה זהה ואף מתנגשת לעתים קרובות עם חתירה לשיפור חיי האדם, כפי שהאדם הרגיל מבין את המונח "שיפור".

כפי שניתן להבין משמו, האויב העיקרי של מחבר הספר הם התאגידים הבינלאומיים, שהפכו בשנים האחרונות למושא המאבק העיקרי של תנועת המחאה, בהכירה בכך שכוחן של הממשלות הולך ופוחת - בעוד שכוחם של תאגידי הענק והשפעתם על חיי האדם הולכים וגדלים. בניגוד לפופוליסטים דוגמת מייקל מור, שהפך באחרונה בעצמו לסוג של תאגיד, קורטן לא נתלה בתיאוריות קונספירטיביות ולא מסתפק בהאשמות מניפולטיביות וחסרות בסיס - אלא מנתח את המרחב הכלכלי והמושגי שמביא להגדלת עושרם של התאגידים על חשבון אושרם של מרבית בני האדם.

הספר מלא בדוגמאות אינספור לדרך שבה נפגעים חייהם של מיליארדי אנשים ברחבי העולם בשל השיטה הכלכלית הנוכחית, מהמיליונים שחיים על הרי זבל בפיליפינים ועד לשחורים העניים בערים הגדולות של ארה"ב. דומה שכל אחד מאיתנו מכיר את נזקיה של שיטת הכלכלה הנוכחית על בשרו. האוויר שלנו מזוהם יותר, מקומות העבודה יציבים פחות, אחוזי האבטלה גבוהים, ערכי הסולידריות מתפרקים, הדמוקרטיה נשחקת ומאבק ההישרדות היומיומי של רובנו הופך קשה יותר ויותר, בעוד שהעתיד נראה מבטיח פחות ופחות. אפילו השכבה הדקיקה של המיליונרים והמילארדרים ששולטת במרבית ההון העולמי, סובלת מהבעיות הסביבתיות שגורמת המערכת הנוכחית. 

למה לי אופטימיות עכשיו?

הספר אינו חף מפגמים, ובראשם אופטימיות מוגזמת. ייתכן שהאופטימיות היתה טבעית בעת כתיבת הספר, בשנים שבהן שהתנועה החדשה הרימה את ראשה, כבשה לבבות בכל העולם, והגיעה לשיאה בהפגנות הנודעות בסיאטל ב-1999. אבל בשנים האחרונות דומה שההתלהבות מהתנועה פחתה, וכוחה הולך והידלדל. בין השאר, דווקא מכיוון שחלק (מזערי אמנם) מהרעיונות שביקשה לקדם התקבלו כצודקים, מה שלא אומר שהם יושמו בפועל. בכך הוכיח הממסד הכלכלי והפוליטי שוב את צדקתה של אחת הטענות של כמה מהוגי אסכולת פרנקפורט, לפיה הקפיטליזם לא ניתן להבסה רעיונית, בין השאר משום שהוא מאפשר את ההתנגדות לו ומעכל אותה.

בכלל, ניכר כי החלק הפילוסופי והרעיוני בספרו של קורטן הוא החלש יותר, כשהמחבר נע הלוך וחזור בין ניאו-מרקסיזם, שמרנות דתית, פוסט מודרניזם וקהילתניות - מבלי להבחין בניגודים בין התיאוריות האלטרנטיביות השונות ומבלי להעמיק באחת מהן.

עם זאת, אין בכך כדי להפחית בעוצמתו של הספר. לאחר קריאה מדוקדקת שלו, תוכלו להבין יותר מדוע אתם מרגישים חוסר נחת אל מול הבטחותיו של בנימין נתניהו כי בעוד 10 שנים ישראל תצטרף למועדון המדינות העשירות בעולם. מבקריו של נתניהו הסתפקו בטענות כי האופטימיות שלו מוגזמת וחזונו לא יתגשם, ובכך הסכימו איתו בעצם על המטרה. ביקורת אמיתית תצטרך בנוסח קורטן תשאל אם אנחנו בכלל מעוניינים בכך, ואולי המטרות האמיתיות שלנו לא צריכות להיות "הפיכתה של המדינה לעשירה יותר", אלא נגיד צמצום הפערים בהכנסות על מנת לייצר חברה שיוויונית וסולידרית יותר, הבטחת חינוך ובריאות ברמה גבוהה לכל האזרחים ושמירה על הסביבה לטובת הבריאות של כולנו ושל הדורות הבאים.

כפי שקורטן מראה, ובניגוד להבטחות של שר האוצר - צמיחה גבוהה והפיכתה של המדינה לעשירה יותר, יגרמו בהכרח, בשיטה הנוכחית, להגדלת אי השיוויון, לפגיעה ברמת החינוך והבריאות הציבוריים ולהרס הסביבה. כדרכו של ההון, צמיחה הופכת את העשירים לעשירים יותר, מעשירה עוד שכבה דקה שמתחתם, ושוחקת עד דק את שכבות הביניים והשכבות הנמוכות, כשהיא מקצצת בשירותים הציבוריים ומפריטה אותם, מעמיסה עוד ועוד שעות עבודה על השכירים והורסת את איכות החיים הסביבתית.

נתניהו וחסידי האסכולה הכלכלית השלטת מודדים את האזרח רק כ"צרכן", ורמת חייו נקבעת רק על פי כמות המצרכים שהוא יכול להשיג. אבל הקיום האנושי ואיכותו נמדדים גם בדברים שאינם בגדר מוצרי צריכה - אוויר נקי למשל, חברים טובים, רחובות שאינם מלאים בחסרי בית - ואפילו הידיעה שבמרחק של עשרות אלפי קילומטרים ממך אין מיליוני אנשים שגוססים מרעב.

קורטן אינו טוען שהקפיטליזם הוא רוע צרוף שיש למגר אותו, או שהשיטה הקומוניסטית היתה טובה יותר (גם היא לטענתו היטיבה עם תאגידי הענק על חשבון האדם הקטן). הוא מבקש לייצר מערכת ביקורתית, שתחשוף את הנחות הייסוד של השיטה הכלכלית הקיימת, שמתיימרת לטעון כי אין בלתה. הוא מניח, כי רובם המוחלט של האנשים פשוט לא יקבלו את הנחות היסוד האלה. האם הוא צודק? אינני בטוח. ושוב, אם להישען על אנשי פרנקפורט, שליטתה של התודעה הכוזבת שיוצר הקפיטליזם באמצעות הפרסום, התקשורת והשיח האקדמי, היא כה חזקה, עד שכלל לא ברור אם אפשר להימלט ממנה, ובכל מקרה, גם אם נמלטים ממנה, האם זה לא יהיה תמיד לטובתה של תודעה כוזבת אחרת?

כל זה אינו אומר שגם תחת המסגרת הנוכחית לא ניתן לבצע תיקונים רבים, שישפרו את המצב והעתיד - גם ללא מהפיכה רעיונית שלמה. הדרך שלכם להתחיל תהייה בקריאת הספר החשוב הזה.

• העולם הפוסט תאגידי - מאמר של קורטן (מתוך אתר "מרכז השל")   
• האתר של דייויד קורטן