מאחורי האסונות

'ותו לא' מתוארת בתוכנייה כ"קברט פוליטי סאטירי בהתהוות". זה לא ממש תיאור מדויק לערב שאינו כולל שירים, וגם הממד הפוליטי שבו די הזוי ובלתי ממוקד. אמנם, המונולוגים שכתב אייל וייזר מתייחסים לנושאים כמו הפיגועים ו-11 בספטמבר, אבל ההתייחסות אינה מתוך ביקורת פוליטית אלא יותר מתוך השקה מוזרה בין הטירוף הפרטי לטירוף הציבורי.

המקרה המשעשע ביותר נמצא בקטע 'הערבי שבתוכנו', בו מדריכה ניו-אייג'ית לשיפור התודעה מעודדת את הקהל לגעת ב"ערבי הפנימי" שלו, שכן בכל אחד מאיתנו מסתתר מחבל מתאבד קטן המבקש לבוא לידי ביטוי. וייזר אינו מפחד ללכת רחוק בנסיונו לחשוף צדדים אפלים ביחסינו המעוות למציאות, כמו בקטע 'שואתי', בו הדמות מבקשת שתבוא לה שואה קטנה כדי שתוכל להעניק משמעות לחייה המשעממים.

לכתיבה שלו אין הרבה כבוד לפוליטקלי-קורקט, אבל במיטבה יש בה פיוט אנרכיסטי מפתיע, שמספק נקודת-מבט מטרידה על יחסינו לאסונות. אולי מאחורי הזעזוע והחרדה, הוא רומז, יש רובד אחר, של סקרנות, משיכה ואפילו התחרמנות. וכך, שדרנית הרדיו שמתחילה את המונולוג שלה באי-יכולת לקרוא קטע חדשותי על אונס, גומרת אותו, תרתי-משמע, בניסיון להתמכר לחוויה הקשה.

השחקנים המצוינים איילת רובינסון, אמיר יצחקוב ונדב בושם מעניקים לטקסטים הארוכים והפתלתלים ממשות בימתית קולחת. במינימליזם של הגשה ומימיקה מצוינת הם מצליחים להפוך את רצף המונולוגים לערב מהנה ומקורי של תיאטרון פרינג' מטריד ומעורר מחשבה. לא לצדקנים.