שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יידיש שפה יפה

    למה בני מר בן ה-33 הלך ותרגם שוב את "עירם של האנשים הקטנים" של שלום עליכם? "יש כאן פתרונות, אלטרנטיבה יהודית חילונית שהיום לא קיימת לא בישראל ולא בכלל"

    בשנים האחרונות ישנה תחייה מחודשת ל"אשכנזיות", כאילו קמים גם אלה הלבנים ודורשים את הקשת המזרחית שלהם, מזרח אירופה במקרה הזה. יש אפילו כאלה שלומדים יידיש, ולא מתביישים עוד בכמיהה שלהם לגלותיות שההורים שלהם כל כך התביישו בה. בני מר, שתירגם לאחרונה את ספרו הנפלא של שלום עליכם, "עירם של האנשים הקטנים" (הוצאת "ידיעות אחרונות" ו"ספרי חמד"), לא אוהב את הרעיון הזה שאני מעלה בפניו. נראה לו שמדובר בקוריוז, ומבחינתו שלום עליכם כתב ספרות ראויה ויידיש היא לשון ראויה.

     

    "תמיד בתל אביב דיברו יידיש", מבהיר מר, "אבל בלי שום התייחסות לתרבות גבוהה. דחקו את זה לשפת בדיחות. אני מסכים עם דן מירון שאמר דברים לגבי הרצון להתייחס אל

     היידיש לא כשפה של בדיחות וגסויות אלא כשפה אמיתית, פשוט עוד לשון. אצלי היידיש כנראה הייתה אוטומטית, לא בחירה, זה היה קיים בי. הייתי צריך רק לפענח את החומרים. לו במשפחה שלי הייתה השפה הפינית הייתי מנצל אותה, אבל הייתה יידיש. במובן הזה אני רוצה לראות את היידיש כמו שאני רואה את הפינית. לא שפה מצחיקה, אלא לשון שהתמזל מזלי לראות מקרוב. היחס שלי ליידיש מאוד סובייקטיבי, אבל אני רוצה שאנשים יכירו בה כשפה אובייקטיבית, שאנשים ישתחררו מהדעות הקדומות לגבי היידיש".

     

    יום העצמאות בפתח, ועושה רושם שהאשכנזים "החדשים" לא מעוניינים במיוחד להיות כל כך "צברים", כפי שניסה להיות דור ההורים שלהם. היהדות, במקרה הזה, היא לא עניין רליגיוזי, כי אם עניין תרבותי, אינטלקטואלי, ואולי טמונה בו השאיפה היהודית כל כך לקוסמופוליטיות. 

     

    בני מר בהחלט נראה כמי שמאגד בתוכו את הזהויות המתנגשות האלו: מר, צעיר מרשים למדי, 33, גדל בבית דתי ועוסק כיום בכתיבה, עריכה ותרגום (לפני שלוש שנים ראה אור ספרו "רוב הלילות"). משהו באופן דיבורו העמוק, בעדינות שלו, שובה את ליבי. אנחנו יושבים בבית קפה תל-אביבי, ואני מרגישה כאילו בוער לנו הכובע על הראש, כמו גנבים שנמצאים במקום לא להם, כשאנחנו מדברים על השטייטעל ועל תרבות יהודית.

     

    אולי בעקבות המאבק על הזהות המזרחית, קם עכשיו דור של יוצאי יהדות אירופה שרוצים את היידיש שלהם בחזרה. הם לא רוצים לראות את עצמם בדמות הצבר המחוספס שאין לו עבר.

     

    "אני קצת מסתייג מזה, כי האשכנזיות עומדת כאילו מול עדות המזרח. זהו עיסוק שהוא יותר פוליטי חברתי מאשר תרבותי. הייתי מעדיף להיות פולני חדש או גליציאני חדש, אבל לא באמת הייתי רוצה להחיות את הדבר הזה. מבחינת העיסוק שלי בנושאים הללו אני מתמקד בזירה התרבותית".

      

    לתקן את המעוות

     

    מר ממשיך שושלת של מתרגמים נכבדים כאריה אהרוני וי"ד ברקוביץ שתרגמו את שלום עליכם. הקריאה בספר בתרגומו של מר היא תענוג גדול. אפשר להריח ממנו את היידיש מצד אחד, אבל הוא זורם ועכשווי מאוד מצד שני, כאילו נכתב אתמול. ובכל זאת, למה לתרגם שוב את שלום עליכם?

     

    "בתרגום ניסיתי לעשות עברית שתהיה ספרותית ולא מדוברת", הוא מסביר, "לא לכתוב ממש כמו שמדברים ומצד שני עברית טבעית. מבחינת ההרגשה שלי הגענו עכשיו בארץ למקום ששלום עליכם הגיע אליו בתחילת המאה העשרים - יש לנו שפה שהיא גם טבעית וגם מסוגננת. ביידיש אין דבר טבעי יותר מדיאלוג מסוגנן. בעברית עדיין זה מסובך, אבל בטח יותר קל מאשר בתקופת ברקוביץ שהיה צריך לברוא עברית מלאכותית לגמרי, ומצד שני התרגומים של אהרוני שכתב עברית טבעית אבל רצה לשמור על הניחוח של היידיש - אז היו דברים שהוא השאיר, ביטויים כמו 'ליימך' או 'שלימזל'. אני רציתי עברית שהיא סינתזה של הדברים. מצד אחד ראויה להדפס ומצד שני נקראת בטבעיות".

     

    מעבר לרלוונטיות של שלום עליכם, יש לו מבט שכמעט ולא קיים היום בין נביאי הזעם. הוא מדבר על נושאים כבדי משקל אבל גם מעלה חיוך, וכמו שכתב דוד פרישמן לאחר מותו: "היה לו כוחות של בורא-נפשות, עד כדי להיות למספר מצוין, היה לו כוחות של משורר לירי, עד כדי לבאור לנו עולמות נפלאים, ובא שלום-עליכם וּוִתּר על כל אלה – לטובת השחוק שלו. בא ושִׂחק לנו ולעצמו ולכל עולם כּולו..."

     

    "בדור הזה שהדברים נכתבו המבט של שלום עליכם הוא חברתי, אך יש לו מבט כפול של ביקורת ותוכחה אבל גם חמלה.

    מבט בגוף שני רבים שקצת חסר בישראל, עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת וגם עין אחת מבקרת ועין אחת חומלת. הפתרונות של שלום עליכם הם לא בדת. יש בו הרבה כעס על החדר, למשל. אולם בניגוד למנדלי מוכר ספרים, שהיה אחד הדורות הראשונים להשכלה, והיה סרקסטי לגבי החדר, שלום עליכם הוא כבר הדור הבא שיודע שבדור אחריו כבר לא יהיה חדר. כך שמצד אחד הוא יכול לבטא כעס על המשמעת הקשוחה וההצלפות של החדר ומצד שני יש בו את המבט של החמלה על זה, כי הוא היה יכול לראות את החורבן של העיירה היהודית. זה עוול נוראי שכל זה ירד לטמיון".

     

    הכמיהה המחודשת לעיסוק בחומרים הללו והרלוונטיות שלהם לא מפתיעים, אולי כי שאלת הזהות הישראלית-יהודית טרם הגיעה למיצויה. לשלום עליכם יש פתרונות לחיפוש הזה: "ב-1915, בצוואה האחרונה שכתב שלום עליכם, הוא כתב שילדיו יכולים לומר עליו קדיש, אבל אם הם רוצים הם גם יכולים לקרוא סיפורים שלו במקום", מספר מר ומוסיף, "אבל מצד שני הוא כתב שמי שימיר את דתו כורת את עצמו מעץ אבותיו. שלום עליכם מתאר את השטייטעל אבל בעצם הוא אדם שחי בערים גדולות. פרופ' אברהם נוברשטרן אף מתאר באחרית דבר את חייו העירוניים של שלום עליכם, שחי בקייב ובאיזשהו שלב נסע לאמריקה, כאילו הוא כל הזמן מעמיד פנים. הוא עצמו היה בצומת המסוכן הזה. הוא באמת כל הזמן על סף השאלה מיהו יהודי, אבל הגבול שלו ברור. הוא בעצם אומר 'תפתרו את הבעיות שלכם בתוך החברה היהודית', וזה הגבול שלו. אבל יש כאן פתרונות, אלטרנטיבה יהודית חילונית שהיום לא קיימת לא בישראל ולא בכלל. בשנות השלושים בניו יורק היה מרכז עצום של תרבות יידיש, תרבות חילונית ולא נשאר מזה אפילו מונומנט. אני מאמין שהשואה גרמה למות היידיש, זאת הייתה מכת המוות ליידיש. היום בניו-יורק ישנה תרבות יהודית של יידיש אבל דתית לגמרי".

     

    אני מספרת למר על אבא שלי שהגיע לארץ בשנת 1947 והתגייס לצבא. הוא ידע כמה שפות, ביניהן צרפתית. הוא ישב עם שאר החיילים הטירונים מול המפקד שאמור היה להעביר להם שיעור בחומרי חבלה. אף אחד מהחיילים החדשים לא ידע עברית, אבל רובם ידעו צרפתית. גם מפקד הכיתה ידע צרפתית, אבל התעקש להעביר את השיעור בעברית. אבא שלי, במחאה, הסתובב וישב כשגבו אל המפקד וכך זכה להיכנס לראשונה לכלא צבאי. זוהי כנראה תמצית הסיפור של כור ההיתוך, שכעת מנסה למצוא שורשים ואולי להפנות בחזרה את הגב.

     

    "זה סיפור מרגש", אומר מר, "אני בעד שכל אחד יביא את הדברים שניקרו בדרכו. יש אחד שמנגן בצ'מבלו ואחד בכינור ובסוף יוצאת תזמורת. בארץ השתיקו חלק נכבד מהתזמורת כדי יצור את התרבות הישראלית. אני הייתי רוצה פשוט להוסיף את הפן הזה, לתקן את המעוות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מר. מתמקד בזירה התרבותית
    עטיפת הספר
    עברית שהיא סינתזה
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים