שתף קטע נבחר
עובדים חדשים - החלום והמציאות
עובדים רבים נוטשים את עולם הפרסום במהירות לאחר שהתברר להם כי הזוהר אותו דמיינו כרוך בלמידה מאומצת, עבודה תובענית ולחצים יומיומיים

לו הייתה נשאלת השאלה: מדוע שיעור העזיבה של עובדים חדשים בענף הפרסום הוא מואץ, סביר שאוטומטית הייתה יוצאת כתגובה קלטת: "אני מאשים - גרסת הביצה" מטעם עובדי התחום הפורשים. הקלטת היתה מגוללת ביקורות על תנאי העבודה, על השעות המרובות והבלתי נגמרות, ורואה בביצה כאשמה הבלעדית

בנטישה מוקדמת של עובדיה החדשים (וגם הוותיקים). ממבט ראשון אולי זה נשמע הגיוני, אבל גם במקרים של עזיבה צריך להציג את הצד של הספינה....

  

מצד אחד, אין ויכוח על כך שעובדים חדשים במשרדי פרסום "זוכים" למסע טירונות שלא היה מבייש פלוגת צנחנים. הם נזרקים מיד עמוק למים (בשכר שלא מאפשר גלגל הצלה) לשעות עבודה ארוכות ולמספר משימות אינסופי שלאיש במשרד אין זמן להסביר להם אותן. וכך, לא מעט מוצאים עצמם מרצון (או שלא) נפלטים מהר מאוד מהמערכת (יומיים עד חצי שנה).

 

מצד שני, מספר לא מבוטל של פרסומאים מתחילים מגיעים לתחום נלהבים, מוכנים ומזומנים לגעת בזוהר כאשר בראשם תמונה דמיונית מקיפה על הענף ועל האופן שישתלבו בו. באמתחתם ידע מוקדם ברובו מוטעה לגבי התחום (מסיבות עטורות "סלבס" ודוגמניות בביקיני מסתובבות בין הרגליים) וחשוב מזה - תפיסה מוטעית לגבי עצמם ("אני יכול/ה לבצע שלושים מטלות בדקה כולל הרמת משקולות ונגינה על גיטרה תוך כדי עבודה").

 

הרצון שלהם להיות פרסומאים עומד בדיוק על אותו משקל שבו ילדים קטנים "רוצים להיות כבאים כשיהיו גדולים". למה? כי זה "נשמע טוב, עתיר הילה ופרסטיז'ה וגם יראו אותנו בטלוויזיה".

 

עוד בשלב הראיון, עלול מועמד חדש לברנז'ה להעצים את התפיסה האידילית שפיתח לעצמו. התמונה המתוארת בפני המרואיינים לא תמיד מייצגת באופן ריאלי לחלוטין את התפקידים ואת משמעות העבודה בתחום. זה לא שהמראיינים משקרים. השיחה הראשונית עם מועמד ראוי אמורה בעצם לעודד את האתגר שבו, והיא מובלת בהתלהבות על ידי אנשים האוהבים את עשיית הפרסומות ומאמינים בה.

 

למען האמת, גם כשהראיון הופך לקמפיין הפחדה בשם האובייקטיביות והעובד החדש מקבל רשימת מכולת של מכלול הקשיים והכישורים הדרושים לו (קיבולת של פיל וסבלנות, סבלנות, סבלנות) - הוא יסרב לחשוב עוד קצת פנימה בינו ובין עצמו האם באמת את העולם הזה הוא רוצה ויצא בהדרת כבוד למלחמה בתחנות רוח.

 

עובד חדש המגיע עם חשיבה כזו לתעשיית הפרסומות, מתנגש חזיתית עם האמת המשולבת. נכון, מדובר בתחום יצירתי, מעניין ומאתגר, אבל הוא בא בעסקת חבילה עם למידה מאומצת, עבודה תובענית ולחצים יומיומיים בהם עומדים רק אם באמת מעוניינים "לחיות" את הדבר. כך, במפגש האמיתי עם העבודה, במקרים של אשליות אופטיות מעין אלה, התוצאה תהיה אחת: העובד המתחיל יברח מהתחום כל עוד נפשו בו עם תחושה שהחלום שדמיין התנפץ בפניו.

 

יש שיאמרו שזו ההוכחה שתעשיית הפרסום צריכה להקשיב ל"אני מאשים" של בניה וללמוד לטפח בסבלנות עובדים חדשים על מנת למנוע (או לפחות להאט) את קצב העזיבה. אני אומרת שעם יד על הלב, זו גם ההוכחה לכך שרצוי שעובדים נמרצים- רגע לפני שהם מגיעים לתחום - יעשו בדק בית עצמי ויבחנו האם הענף אכן מהווה הבית העתידי לקריירה שלהם. מחשבה של "הרגע לפני", עדיפה מ"זה לא מה שחשבתי" אחרי שבוע אחד בלבד של עבודה...

 

לימור זריהן היא מנהלת לקוחות בפרסום קשר ישיר ת"א מקבוצת באומן בר ריבנאי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים