שתף קטע נבחר
צילום: אביהו שפירא

שתי אצבעות מבומביי

5 ימים לאחר תחילת מלחמת לבנון לקה מוטי גולן בהלם קרב לאחר שראה את חבריו נהרגים בהפצצה בשוגג של חיל האוויר – ומאז לא הפסיק לצייר את טראומות המלחמה. 5 שנים לאחר הנסיגה הוא משוכנע שיציאת החיילים מ"כלוב האריות" של לבנון היתה חיונית, אבל "מסלול ההמשך" בהודו – לא יפתור להם את הטראומות. כתבה רביעית בסדרה

"ביום החמישי של מלחמת לבנון מטוסי חיל האוויר ירדו עלינו והפציצו את השיירה בה נסענו. רגע אחרי - השתררה דממה. בתוך הגיהנום הזה הדבר היחיד ששמעתי היה ציוץ הציפורים מעצי הדובדבן שהיו מסביבנו". כך מתאר מוטי גולן, בן 50 מנתניה, את הרגעים הספורים ששינו את חייו והובילו להלם הקרב בו לקה. במרחק של 23 שנים הוא משוכנע שדורות של חיילים שנלחמו אחריו בלבנון - עד הנסיגה לפני חמש שנים - נושאים עמם צלקות נפשיות שלא יימחו לעולם, גם לא ב"בריחה להודו".

 

גולן עסק בציור כאשר קיבל צו שמונה ב-1982 ונכנס ללבנון כלוחם חרמ"ש. בצהרי היום החמישי למלחמה אירעה הטעות האיומה, מה שייזכר בתולדות המלחמה כגיהנום של עמק ביאנור, כאשר מטוסי פנטום ירו על השיירה. "פנינו לגזרה המזרחית וביום החמישי הגענו קרוב מאוד ליעד הסופי, ג'בל ערבה, קרוב לגבול הסורי. בשלב מסוים התפתח קרב טנקים בין הגדוד לבין שישה טנקים סורים שהמתינו לנו בצד השני של העמק".

 

רק ארבע שעות לאחר שהופצצו הבינו את גודל האסון. "תוך כדי הקרב הוזעקו פנטומים של חיל האוויר כדי לעזור לנו. הם זיהו אותנו בטעות כאויב והפציצו את כל הכוח. טור שלם של משאיות תחמושת, ג'יפים של סיור, טנקים, נגמ"שים. הכול רוסס 'ביעילות' של חיל האוויר". התוצאה: 24 הרוגים, 100 פצועים ו-30 הלומי קרב.

איור: מוטי גולן

 

 

מראות חבריו ללא רוח חיים מוטטו את גולן. ריח המוות ורעש הפיצוצים העזים לא נתנו לו מנוח שנים ארוכות, בימים ובלילות. "חברים שלי, סבח ולזרוביץ, שכמה דקות לפני ראיתי אותם יושבים על סיפון הטנק, כמעט משתזפים בגלל שהיו בהמתנה, הפכו בין רגע לעשן. הטנק התפוצץ מעצמו מהפגזים שהיו בו ואי אפשר היה להציל אותם. בכל מקום היו גופות שרופות של אנשים".

 

הדבר היחיד שעניין אותו באותם רגעים, הוא מספר, היה שיד ימינו לא תפגע כדי שיוכל לתעד את המראות בציוריו. "בתוך האש, כשהבנתי שאפשר לא לחזור משם בחיים, הייתה לי תפילה אחת ששיננתי כל הזמן, שיד ימין שלי לא תיקטע. בתוך הפחד קבלתי את התובנה שאם אני יוצא מהמלחמה הזאת אני רוצה לצייר עליה. זה מה שהוביל אותי עד הסוף.

 

"כשהגעתי הביתה הדבר הראשון שעשיתי זה לקחת בד וצבעי שמן ובאופן כמעט אוטומטי התחלתי לצייר בנושא הלם הקרב. ציירתי את האדם שמתחת למדים. בחנתי מחדש את מושג מיתוס הגיבור. כשנמצאים בסיטואציה הזו רואים את הצד האנושי, הפגיע, שנהרג ונפצע. אנחנו לא רובוטים, לא רק הצבא הכי טוב אלא בני אדם עם משפחות עצובות, פציעות ושכול".

 

"מדינה של הלומי קרב"

 

גולן משוכנע שתופעת הלם הקרב רחבה בהרבה ממה שנדמה. "אנחנו מדינה של הלומי קרב. כשאתה נמצא בשטח ונופלת לידך פצצה של 120 ק"ג גם אם אתה לא נפגע פיזית אתה מבין שאתה נמלה קטנה בעולם. שאתה בורג קטן בתוך מכונה ענקית שיוצאת למלחמה. אם הבורג נפגע אז מחליפים אותו. הצבא הוא המכונה ותמיד ייהרגו אנשים. המכונה תמיד תמשיך. ההבנה הזאת גורמת לזעזוע מחשבתי".

 

מהלך הנסיגה מלבנון היה עבורו נקודת אור, והוא רואה בו צעד שצריך להוביל גם לנסיגה מהשטחים. "מאז הנסיגה מלבנון לא מתים חיילים. זה היה חשוב ולו רק על מנת לתת לחיילים מנוח. הם היו בתוך כלוב אריות. כל יום שנשארו שם היה נס. לעומת זאת אין הצדקה למות חיילים בשטחים.

 

"מה שמרגיז היום זה שישנו חלק בעם שחושב במושגים דתיים והיסטורים וחיי האדם לא חשובים לו, אלא רק פיסת הקרקע. לא אכפת לו מהחייל, מאבא ואמא שלו, מהחברה שלו. חייל שמת רק בגלל שהיה צריך לשמור על קארוון. האדמה חשובה מחיי אדם - זה בלתי נתפס".

 

כנפגע הלם קרב "ותיק" הוא מבקש לייעץ לדורות החיילים שבאו אחריו. הוא משוכנע שצעירים רבים שלקו בהלם קרב בלבנון או בשטחים, נסעו "לשכוח" אותו בהודו, בלי שיהיו מודעים כלל למצבם הנפשי. מניסיונו הוא מייעץ להם למהר ולגשת לקב"ן.

 

"במהלך שירותם הם צריכים לדרוש שיחות עם הקב"ן. קב"ן נתפס כדבר שלילי אבל הוא בסך הכול פסיכולוג ולא משהו שהולכים אליו כדי להשתחרר מהצבא. הם נמצאים במצב מלחמה שהוא מצב לא נורמאלי והם צריכים לוודא שהם לא מידרדרים מבחינה נפשית. לוודא שאתה עדיין בגבולות האנושיות שלך. עצם היותנו בצבא זה משהו אלים. הופכים אותנו לרעים. הניסיון הראשון של ילד בן 18 זה להיות רמבו. ככה הם נשארים גם אחרי השחרור".

 

לדבריו, "ברגע שמשתחררים ויש טראומות, זיכרונות - לא צריך לברוח מהם אלא להיכנס לטיפול פסיכולוגי. לא לחפש את הפתרון בסמים ובהודו. אף מקום לא פותר את הטראומה אלא נותן תחושת חופש זמני. הסם מקבע את הג'יפה שלנו ולא משכיח אותה. אחר כך אותו חייל לא מבין למה הוא נוסע בכביש על 140, למה הוא מסתובב עם בטן מלאה מאלימות, למה בא לו להרביץ לבוס שלו בגלל הערה סתמית, ולמה הוא לא מצליח להחזיק חברה או עבודה קבועים". 

 

כתבה רביעית בסדרה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מירי חסון
גולן. "תלכו לקב"ן"
צילום: מירי חסון
צילום: אביהו שפירא
"טוב שיצאנו מכלוב האריות"
צילום: אביהו שפירא
צילום: אביהו שפירא
"היה צריך לתת להם מנוח"
צילום: אביהו שפירא
"הודו זה לא הפתרון"
צילום: סי די בנק
מומלצים